הוא חזר מהמילואים ואמר: "אני לא מבין איך הם מבלים, שותים, צוחקים"

איך מציירות את מה שאי אפשר לומר? שירה עדן, סופרת ואמנית, מצאה את התשובה דווקא בהקשבה. לא כחוקרת או כעיתונאית, אלא כאישה עם מכחול ביד ולב פתוח. בשיחות עם לוחמים, רופאים בשטח וחיילי מילואים, היא זיהתה את הרגע הקשה, לא בהכרח הקרב עצמו, אלא מה שבא אחריו. המעבר החד מהחזית אל השגרה. אותו פער שקט וטעון שבין שדה הקרב לבין בית הקפה, הילדים, הסופר. זה הרגע שתפס אותה, ושם, מתוך ההאזנה, נולדה תערוכת הציורים "חרכים". ביקשנו משירה לכתוב לנו טור.

>> הרגעים הכי כואבים במאבק על החטופים הפכו לתערוכה שנותנת בוקס בבטן

הכל התחיל כמעט במקרה. במרץ 2024 הצעתי לחבר – רופא וקצין במילואים שיצא מעזה – לצאת לשתות משהו, להתאוורר. צעדנו ברחוב נחלת בנימין, שהיה הומה גם באותם ימים. הוא הסתכל על היושבים בברים ואמר: "אני לא מבין איך הם מבלים, שותים, צוחקים". זה לא היה ממקום של ביקורת. מיד זיהיתי את הכאב.

כשצעדנו עוד כמה מטרים, יצא בחור מתוך קבוצה של צעירים וקרא לעברו: "דוקטור, דוקטור". הם החליפו כמה משפטים וטפיחות על השכם, שיחת לוחמים כזו. ואז, בדרך לאופנוע, השתררה שתיקה חזקה באוויר. הוא נעצר ואמר לי: "את יודעת, כשאני מטפל בחיילים הסדירים בשטח, אני מרגיש את העור שלהם שעוד לא התחלף למגע של מבוגר. הם עדיין ילדים". לו בעצמו יש שלושה ילדים קטנים.

שבוע לאחר מכן הוא בא לבקר אותי בבית. במרכז הסלון עמד כן ציור שציירתי אחרי אותו ערב, בלי להבין שזו הייתה ההשראה. הוא נעצר מול הציור ואמר: "זה דם". רק אז הבנתי. הציור היה תוצאה של ההקשבה. ומאותו רגע היה לי ברור: אני רוצה להקשיב להם, למילואימניקים. אולי לשמוע את מה שמסתתר מבעד לחרכים, למה שחי בין "הכל בסדר" ל"היה קשוח אבל עברנו את זה". הקשבה שהפכה לאקט אמנותי.

הנדסה הפוכה של הנפש

נ' לוחם בגדוד חי"ר, סיפר לי על השהייה הארוכה בתוך עזה במשך שבועות בלי לצאת. הוא דיבר על הכלבים שאכלו גופות והחלו לתקוף את החיילים, ועל רגע אחד מסוים: הוא שכב על הקרקע, בשטח פתוח, כשפצמ"רים נחתו מכל עבר. ממש אז הוא הבחין בצמח קטן שלידו, ועליו עשרות שבלולים זעירים. באותו רגע הוא נזכר בשיחה עם הבת שלו, ואמר לעצמו: היום אני לא יכול למות. בשבילה. מסביבו נהרגו ונפצעו חברים טובים.

ז' גויס למילואים בשבעה באוקטובר, למרות שכבר לא היה מחויב לשירות. הבן שלו שירת אז בטנק סמוך לנחל עוז. יום קודם הוא עוד הספיק לבקר אותו לקראת החג, ולכן ידע בדיוק איפה הוא נמצא. בבוקר המלחמה, בין הדיווחים, הוא עמד בבית הכנסת. "זו לא הייתה תפילה רגילה", הוא אמר לי, "זו הייתה תפילה של אבא שמבין שהסיכוי שבנו יחזור, כמעט אפסי". שניהם שרדו.

מאז, במשך כמעט שנתיים, ז' המשיך להתנדב למילואים בתפקיד משמעותי. רק לאחרונה סיים את תפקידו, ושלח לי תמונה שלו מחזיר את הנשק. הבן שלו סיים את השירות הסדיר, ומיד גויס למילואים. המפגשים האלה שינו עבורי סדרי עולם. בתערוכה יש עשרה ציורים. הם לא מתעדים את הסיפורים עצמם, אלא נולדים מההדהוד שבין המילים. כל יצירה מהווה חלון קטן, חרך, אל תוך הנפש.

החרך הזה שייך לכולנו

התערוכה "חרכים" לא עוסקת בעבר, אלא ברגע הזה, עכשיו. היא מבקשת לנצל את הרווח הקטן בזמן כדי לראות, להרגיש, לתת מקום. המבט שאיתו חזרו כל כך הרבה מילואימניקים ומילואימניקיות הוא בעיניי הזמנה להקשבה רכה. חלקנו לא ראינו מבט כזה לפני כן, ועכשיו זו האחריות שלנו כחברה לעצור, להסתכל, להקשיב. להיות. אגב, שם – על הבד והנייר – נמצאת גם התקווה. היא חודרת דרך אותם חרכים.

הכותבת היא שירה עדן, סופרת, אמנית ויוצרת רב־תחומית. לומדת בתוכנית "משיבי רוח", תכנית מנדל למנהיגות רוח בקהילה, באוניברסיטת תל אביב. מחברת הרומן "כל אחד צריך ללכת למדבר מתישהו" (2022). התערוכה "חרכים" – ציורים בעקבות שיחות עם לוחמי מילואים, בשיתוף עזריאלי תל אביב, תיפתח ב־4.11 ותוצג עד ה־25.11 בקומה 3 בקניון עזריאלי תל אביב. אוצר: חן נוכר. הכניסה חופשית.