"לפני 3 שנים חיבקתי אותך בפעם האחרונה ואמרתי 3 מילים שרודפות אותי"
שלוש שנים אחרי שאיבדה את בן זוגה, רנ"ג עידו רוזנטל ז"ל, שנהרג בקרב על קיבוץ עלומים ב-7 באוקטובר, נוגה פרידמן כותבת על הגעגוע שמשנה צורה משנה לשנה, על החיים שאחרי עם שלושת ילדיהם ועל המקום שמצאה במוזיקה וביצירה: "אני פחות מבקשת להנכיח אותך בכל מקום. מתרגלת להיעדרותך" | טור אישי
אני לא יודעת למה, אבל בשלושה חודשים האחרונים, בכל פעם שחשבתי על האזכרה, המילים שצפו בראש שלי היו – תדריך געגועים. או אולי תחקיר. לא הייתי בעצמי באף אחד מהם מעולם, אבל שמעתי עליהם מעידו תכופות. אנחנו מתכנסים כדי לתדרך או לתחקר את מצב הגעגוע. להשוות לשנה החולפת. להשוות בין אנשים שונים.
>> הדיסקו האחרון: מסיבת הפרידה של שחף ניסני ז"ל רגע לפני ה-7.10
באזכרת השנה הראשונה לא הבנתי למי אני מדברת ולמה. המפגש בין האבל הפרטי לציבורי היה מבלבל מדי. כתבתי על זה קומיקס. בשנה השנייה ניסיתי לשיר ולא הצלחתי, בכיתי מדי. אבל אולי אני מתבלבלת עם יום הזיכרון, היו המון אזכרות. לכל אחת אני מגיעה אחרת, וחוזרת שונה. הפעם אני רוצה לדבר אליך. עידו, אהובי. לפני שלוש שנים חיבקתי אותך בפעם האחרונה ואמרתי לך שלוש מילים שיחזרו לרדוף אותי עוד זמן רב אחר כך: "שמור על עצמך". שלוש שנים שאין אותך.
אני כבר לא מדברת איתך כמעט בגוף שני. חוץ מבמקרים שבהם אני נדרשת להכניס לאיפשהו את תעודת הזהות של אחד הילדים לאיזשהו טופס. ואז אני כל פעם אומרת בראש: "עידו, תזכיר לי עוד פעם מה תעודת הזהות (למשל) של אריה?", כי זה רשום בתוך פרטי איש הקשר שלך, יחד עם מספר תעודת הזהות שלך, שאותה אני דווקא כן זוכרת בעל פה עדיין, אבל אף אחד לא יבקש אותה יותר. ובראש שלי אתה מתעצבן עליי שאני מסנג'רת אותך כשאני לוחצת על התמונה שלך, שעדיין במועדפים, ואני מגלגלת עיניים, וזה מצחיק אותי. אתה ממשיך להצחיק אותי.
אתה תמיד היית מבקש ממני להביא דברים מהמקרר או מהמגירה למרות שאתה היית יותר קרוב אליהם, ואני הייתי בעצם באמצע משהו אחר ורק עברתי בדרך. לקח לי זמן להבין שזה לא ניג'וס, שככה אתה מבקש ממני אהבה, ואז פתאום זה לא היה מעצבן, זה היה לי נעים להיענות. וגם עכשיו, הפאסיב-אגרסיב פוסט-מורטם הזה שאני מקבלת ממך בעצם אומר לי: "זהו? את מדברת איתי רק בענייני בירוקרטיה? פעם היית עושה על זה קומיקס".
יכול להיות שאני כבר לא מדברת אליך, כי אני שרה אלייך. בכל הופעה. חוץ מזה אני זוכרת את הגוף שלך שוחה לידי כשאני במים, ואת האופן שבו רצועות התיק ישבו לך על הכתפיים בטיולים – אם אני עוברת ליד מודעה של נורת' פייס או משהו – כי כבר לא יוצא לי להיות המון בטבע. אני זוכרת, אבל פחות מבקשת להנכיח אותך בכל מקום. מתרגלת להיעדר.
אני ממש מנסה לספר סיפור חדש. הוא נטוע ב"בלעדיך", בזה שאין אותך. הוא טבוע וצבוע בזיכרונות, אבל הוא מצמיח לאט לאט עלים חדשים. אנחנו לומדים להיות משפחה של ארבעה. הפצע הופך לאט לצלקת. אני אמנית עכשיו. זה קרה. בזכותך, בתכל'ס. אני עושה מוזיקה, שזה הדבר הכי נפלא שיש, ואני עושה את כל זה עם האנשים הכי מעולים שניתן, אם אתה יכול לדמיין. וזה מרפא אותי.
זה מוזר, כי אני מרגישה שבו זמנית מצאתי את המקום שלי בעולם, את הדבר שאני רוצה ואמורה לעשות, שעושה לי טוב וגם עושה לאחרים טוב, סיבה טובה לקום בבוקר. ולמרות זאת, אני גם יודעת שאני יכולה לחיות בלי זה. אני זוכרת שחייתי חיים אחרים, וזה לא שוויתרתי על משהו כשהיה לי אותך.
ועכשיו שאני יודעת איך זה מרגיש לחיות בלי משהו שאני לא יכולה לחיות בלעדיו, אני אומרת אלף פעם תודה על הילדים המדהימים שהשארת לי, על המשפחות שלנו שעוטפות אותנו, ולכל מי שזוכר אותך איתנו, בפרט ביום הזה.
את המילים האלו נשאה נוגה פרידמן, אלמנתו של רנ"ג עידו רוזנטל ז"ל ואם שלושת ילדיהם, באזכרה לזכרו במלאת שלוש שנים לנפילתו. עידו מוותיקי לוחמי שלדג, נפל בקרב ההגנה על קיבוץ עלומים. פרידמן היא אמנית רב תחומית, מחברת הספר "ימים כקלקולם", הנובלה הגרפית "גוף ראשון רבים" ויוצרת הסרט "שום דבר לא בסדר" ששודר בכאן 11 בבימויו של רני סער. הוציאה אלבום בכורה של שיריה, "בלעדיך איתך", בהפקתו של דניאל סלומון, שגם יתארח במופע שכתבה "מה חשבתי לעצמי" ב-30.10 בשבלול.