15 שניות של תפילה עד הנפילה: יום בחיי תושב הצפון הבוער

קוראות יקרות, אנא קבלו בהבנה שבניגוד למקובל אני מתחיל באופן לא צפוי, דווקא מהאמצע, מאירוע שגרתי לכאורה. מעולם לא חשבתי שכניסה לשירותים או למקלחת יכולה להפוך אירוע כל כך משמעותי, עד לחודש האחרון המטורף. הסיבה פשוטה: רוב הניסיונות להיכנס לשירותים לצורך "ישיבת מערכת", זאת אומרת, עם עיתון ביד או מקלחת חמימה ומפנקת, הופכים למשימה בלתי נסבלת. 

>> העורף קורס לתוך עצמו, אז תפסיקו לגזלייט אותנו עם "חוסן"

רוב "ישיבות המערכת" נדחות פעמים רבות למועד בלתי ידוע מסיבה פשוטה. בתחושה שלי, מישהו בלבנון או באיראן, השתיל לי במקום נסתר, חיישן וירטואלי שעוקב אחריי. כמעט בכל פעם שאני בשירותים, בשיא האירוע, מגיעה, במקרה הטוב, אזעקה שמשביתה את כל שרירי הצרכים ואני בדילמה: מה לעשות? לסיים את המשימה ולסכן את חיי או לסיים אותה חלקית ולחזור אחרי חצי שעה, שעה. משימת המקלחת פחות נוראית, אבל המחשבה לרוץ לממ"ד עם שמפו על הראש, עדיין נשמעת לי לא לעניין. אמרתי אזעקה במקרה הטוב? כי תושבי הצפון הם הרי פריווילגים של ממ"ד. כמו הטבות מס לתושבי קו העימות, אנחנו מקבלים הרבה פעמים התרעה קצרה עד 15 שניות לכל היותר אבל לא מעט פעמים, מפנקים אותנו: אנחנו שומעים תחילה סדרת פיצוצים ורק אחרי 10-5 שניות, אזעקה. למה? ככה, כי אנחנו פריווילגים של הממ"ד. הפוך גוטה, הפוך.

כמו רבים ורבות אני נתקל בסיטואציה די מוכרת: "מאיפה אתה בארץ?". אני משיב בפנים חתומות: "דרום לבנון" ומול הרמת גבה ספקנית אני ממהר להשיב: "נהריה". אחרי ארבעה שבועות של "שאגת הארי", הייתן מרגישות כמונו

 

במרחק של כ-100 מטר מביתי בנהריה יש לנו מכולת, בית מרקחת, בית מאפה וסניף דואר. מעולה. אבל בחודש האחרון תדירות הביקורים שם הפכה לנדירה. איזה מזל שבין המכולת לביתי מוצבת מיגונית צבעונית וכבר נקלעתי לשם יחד עם עוד אזרח חסר מזל כשבידי מצרכי מזון, או תרופות. הסיטואציה קצת הזויה: ביתי נמצא במרחק 50 מטר מהמיגונית ואני מקווה שלא יפלו ברחוב שברי יירוט של כטב"מ מלבנון או טילון מאיראן בבחינת 'מנגד תראה את הארץ ואליה לא תבוא'.

לא ציפור ולא מטוס

זוגתי נוסעת פעמיים בשבוע לעבודה כמדריכת אמנות בבית אבות בקרית טבעון. נסיעה בסרט מתח של כשעה. בגלל החשש מאזעקה שתאלץ אותנו לזנק לשוליים, אני מסיע אותה ואולי גם נרוויח מפגש רומנטי מעבר למעקה הבטיחות. אנחנו מוודאים שלקחנו בעיקר טלפון נייד ומזרן יוגה דק, ותפילת הדרך. אלוהים גדול. השאלה איפה הוא כרגע כי לאחרונה יש לו יותר ויותר מחזרים.

אגב נהריה. כמו רבים ורבות אני נתקל בסיטואציה די מוכרת: "מאיפה אתה בארץ?". אני משיב בפנים חתומות: "דרום לבנון" ומול הרמת גבה ספקנית אני ממהר להשיב: "נהריה". אחרי ארבעה שבועות של "שאגת הארי", הייתן מרגישות כמונו. לא הזכרתי ששכחנו מה זאת פעילות ספורטיבית עממית, פעילות תרבותית, סידורים אישיים, טיפול ברכב, תחנת דלק והרשימה ארוכה. כשהתחיל הטירוף, פיתחתי אשליה שהסיפור יהיה קצר. הרי צה"ל הגיבור והחזק יודע מה הוא עושה, כמו תחושות שהכל "כאילו בסדר" שניסו להעביר לי ראשי הישובים בצפון שמשוחחים איתי בתוכנית הבוקר היומית שלי ברדיו. 

אני מקווה שנגיע בסדר לליל הסדר כי נסיעה מנהריה לנכדים במדינת פרדס חנה זה סיפור של שעה וחצי לפחות (לא כולל עיכובי צבע אדום) בלבוש מדי קרב. אחרי ארבעה שבועות של "שאגת הארי" אנחנו בסוג של בדידות דרום לבנון… אתן מוזמנות לסופ"ש רגוע בעיר הקודש נהריה. יש לנו טיילת נהדרת וביום בהיר אפשר לראות בקלות מכל בית את רכס ראש הנקרה ועם קצת מזל גם להבחין לפני אזעקה, בכטב"מ מבולבל שחוצה את הרכס ומתלבט איזה יישוב להקפיץ לממ"ד. אוכל אפשר לקנות בסופר הדקל שחוץ מביום כיפור, פתוח 24/7. הבילוי הכי משמח בעיר הקיט זה רגע היציאה מהעיר דרומה. הסופ"ש עליי.

הכותב הוא יואב מינץ, שדרן ומגיש תוכנית הבוקר "קפאין" ברדיו צפון 104.5