"יש דתיים שלא יפנו אליי כי אני אישה, יש כאלה שצועקים גוועלד"

אם היה סיכוי שאישה תכהן כרבה הראשית לישראל, הרבה חיה רואן בקר הייתה כנראה מועמדת טבעית לתפקיד.

>> נועה ירון נחשפת: "עברתי טראומה בתוך טראומה – ונולדתי מחדש"
>> השדכנית החרדית מ"ווארט" בדרך לנטפליקס: "חשבתי שעובדים עליי"
>> רב חייב להיות גבר עם זקן וכיפה? הוא יכול להיות גם אישה בג'ינס וגופיה

רואן בקר, 48, נשואה ואם לארבעה, הוסמכה לרבנות לפני כמעט שני עשורים. היא דמות מפתח בעולם היהדות הקונסרבטיבית ומשמשת כדיקנית בית המדרש לרבנים במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים. רואן בקר נמנית עם החלוצות בארץ בקידום הסמכת נשים לרבנות – להבדיל מרבניות, שהן נשות רב – והיא גם מהקולות הבולטים הפועלים להסדרת מעמדן של נשים בהנהגה החברתית והרוחנית של העולם היהודי.

חשוב במיוחד לשמוע את הקול השקול שלה – ולגלות איך יהדות יכולה להיות גשר ולא חומת הפרדה. רואן בקר היא אישה מרשימה, פתוחה ופלורליסטית, המחויבת לאמת שלה גם כשהיא לא בהכרח פופולרית. היא פמיניסטית בדרכה, ומגנה אלימות וגזענות מכל צד.

האם הפתיחות הזו קשורה לרקע שבו גדלה? כנראה שכן. אביה דתי אורתודוכסי, ואמה מגיעה מהזרם הרפורמי – אף שהיום היא עצמה עומדת בראש קהילה קונסרבטיבית.

"היה מאתגר לגדול בבית שבו גדלתי", היא מספרת. "הקולות המרובים שליוו אותי אז עדיין מהדהדים בחיים שלי. הם עיצבו את מי שאני, ואני רואה בזה מתנה".

"כילדה היה אצלנו חוק: הולכים לבית הכנסת – או עם אבא או עם אמא", היא מתארת, "בהתחלה נמשכתי לעולם המסורתי והלכתי עם אבא. בבת המצווה נשאתי דרשה ועליתי לתורה, אבל כשהפכתי לנערה כבר לא יכולתי לשבת בעזרת הגברים לידו ונאלצתי לעבור לעזרת הנשים. משם, מרחוק, לא ראיתי ולא שמעתי; הנשים היו עסוקות בילדים ולא הרגשתי שייכת".

כאן חלה נקודת המפנה הראשונה. רואן בקר התחילה ללכת עם אחיה לבית הכנסת הרפורמי, ומשם הדרך לזרם הקונסרבטיבי הייתה טבעית ומתבקשת. "בגלל חילוקי הדעות בין ההורים הם גם התפשרו", היא מספרת, "שלחו אותנו לבית ספר של תל"י – תגבור לימודי יהדות – שהיה מזוהה עם היהדות הקונסרבטיבית, ולתנועת הנוער נוע"ם. ככה מצאתי את עצמי בהמשך בבית הכנסת הקונסרבטיבי".

"בבת המצווה נשאתי דרשה ועליתי לתורה, אבל כשהפכתי לנערה כבר לא יכולתי לשבת בעזרת הגברים ליד אבא שלי ונאלצתי לעבור לעזרת הנשים. משם, מרחוק, לא ראיתי ולא שמעתי; הנשים היו עסוקות בילדים ולא הרגשתי שייכת"

 

וגם שירתת בצה"ל.
"כן. הייתי מורה חיילת בבית ספר שדה שער הגיא. אני קצת מתביישת להגיד את זה, כי כל כך רציתי להיות קרבית. לכן אני גאה בבנות שלי עד השמיים – הן בחרו בשירות קרבי משמעותי: אחת בקרקל והשנייה בברדלס".

לידיעת הקורא בצלאל סמוטריץ'.
"כל אמירה שמציגה שירות של לוחמות כמשהו שלא טוב לצבא או לעם – נובעת ממקום של דיכוי נשים. התפיסה הזו רוצה להשאיר נשים בעמדה מוחלשת – כאילו אנחנו לא מסוגלות. האמת היא שאני בכלל לא רוצה להתעכב על זה, כי מבחינתי זו אמירה לא רלוונטית. הבנות צריכות לרוץ קדימה בכל הכוח, והעובדה היא שהיום כבר יש גם מג"דיות. אני גאה באלה שמצפצפות על הרעשים מסביב ולא רואות ממטר".

הבעיה רחבה יותר – לצד הדרת נשים מתפקידים קרביים בצה"ל יש גם את חוק הגיוס, ובכלל מרגיש שהפכנו למדינה שאיבדה את ערכיה.
"אני מוטרדת מזה, ומהרבה דברים שקורים כאן – הגזענות, האלימות הגואה והרמיסה הבלתי מתנצלת של ערכים ליברליים. ובכל זאת אני חושבת שאנחנו חיים ברגע היסטורי. אני מאמינה שכשנסתכל יום אחד לאחור, אני – כמו הרבה אנשים טובים שפועלים עכשיו – נדע שהצאצאים שלנו יגידו שהצלחנו להתגבר".

את אופטימית?
"בסך הכול כן. אני מסתכלת על זה בפרספקטיבה של עם שיודע לרוץ למרחקים ארוכים. יש לנו היום לא מעט צרות, אבל אני מאמינה בכוחות הטובים שיש בנו. נכון, קשה יותר לפתור בעיות כשהן נטועות עמוק במערכת, ויש בתוכנו זרמים שונים, אבל אני מאמינה שבסוף נצליח. חלק מהאתוס הקונסרבטיבי הוא ההבנה שהיהדות היא דת שיודעת להתמודד עם אתגרים, להשתנות כשצריך ולהמשיך קדימה".

ובחזונך?
"בחזוני מדינת ישראל היא מדינה שמדברת בריבוי קולות – יהודיים ובכלל. מדינה שיש בה יצירה יהודית תוססת, עשירה ומגוונת, שמונחית על ידי ערכי יסוד של דין, שלום ואמת".

המונופול על היהדות

יש לה תואר שני בהצטיינות בתלמוד, הלכה ומחשבת ישראל ותואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל וארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. היא גם האישה הראשונה שהוזמנה להעביר שיעורי תורה בבית הנשיא – תחילה אצל הנשיא ריבלין ואחריו אצל הנשיא הרצוג. עניינים מגדריים? לא אצלה. היא מרגישה שווה לחלוטין לעמיתיה הגברים, ולמי שתוהה – יש לה גם רישיון נהיגה על משאית.

תגידי, והיה לך חלום להיות רבה?
"לא ממש. האמת היא שהדרך הכמעט מקרית שבה הגעתי לשם רק מחדדת בעיניי עד כמה חשוב שיהיו נשים ברבנות. גדלתי בסביבה מורכבת שלא הייתה בה נגישות ללמידה יהודית שיטתית, וכל מה שרציתי היה פשוט ללמוד. אחרי השירות הצבאי הרגשתי שאני חייבת להשלים פערים בזהות שלי – למדתי לתואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל וארכיאולוגיה, ואז הגעתי לבית המדרש לרבנות. המשכתי לתואר שני במדעי היהדות במכון שכטר – והיום, באופן די מדהים, אני עומדת בראש המוסד שמכשיר נשים להיות רבות".

מתי בכלל נשים הרימו לראשונה את הראש וביקשו לשמש כרבות? וכמה יש כיום בישראל?
"האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות הייתה רגינה יונאס, אשת אקדמיה שלמדה בבית המדרש הגבוה למדעי היהדות בגרמניה. היא נרצחה באושוויץ ב־1944. בישראל יש כיום כ־300 רבות קונסרבטיביות, ומספר גדול עוד יותר של רבות רפורמיות. בשנים האחרונות יש גם נשים שלומדות לקראת הסמכה כרבות אורתודוכסיות. בג״ץ קבע לאחרונה שיש לאפשר להן להיבחן במבחני הרבנות הראשית, ובתגובה הרבנות דחתה את הבחינות לחודש מאי – ומי יודע אם הן בכלל יתקיימו".

"דבר אחד ברור", היא קובעת, "הרכבת כבר יצאה מהתחנה. יש היום יותר מאלף נשים שמשרתות קהילות – נשים חכמות וכריזמטיות שהופכות את היהדות שלנו לעשירה וטובה יותר, פחות פנאטית ויותר מחוברת למציאות. הן משפיעות בפועל על עיצוב החברה היהודית והדמוקרטית שלנו".

"פעם כשהייתי עולה על מונית והנהג היה שואל במה אני עוסקת, הייתי מתפתלת עם התשובה כי זה מיד משנה את השיחה. היום זה אחרת. יש קבלה, יש סקרנות, ואפילו אומרים: איזה יופי"

 

את רבה בתפקיד מאוד בכיר. יש לך חלום להיות הרבה הראשית לישראל?
"בעולם הקונסרבטיבי הגעתי לטופ, אבל כקוריוז סמלי אגיד שכן", היא צוחקת. "וברצינות – כולנו גדלנו על הרעיון שהרבנות הראשית היא האוטוריטה היהודית. חוקית זה אולי נכון, אבל רעיונית ממש לא. לא נכון שיהיה גוף אחד ובלעדי שיש לו מונופול על היהדות. ואם כבר יש גוף כזה – הוא חייב לשקף ריבוי קולות וייצוגים, ולהיות מחובר לאתגרי העולם המודרני. וזה, לצערי, ממש לא המצב".

איך היחס של הרבנים לנשים רבות?
"היום – כאל שוות לחלוטין. זה בכלל לא אישיו. כשסיימתי את הלימודים ב־2007 מוניתי לרבה בקהילת רמות ציון בגבעה הצרפתית, מקום מקוריי. בדיעבד סיפרו לי שנערך אז דיון מיוחד – לא ידעו איך מינוי של אישה יתקבל בשכונה. בהתחלה היו קשיים: היו שהרימו גבה ועשו פרצופים. אבל בתמונה הגדולה זה שאני אישה לא רק שלא הפריע, אלא אפילו תרם לתפקיד – ובוודאי לתחושה שיש לי במה ייחודית להשפיע. הייתי שם 16 שנה וקיבלתי פרספקטיבה נדירה על איך אפשר לחיות יחד בלי להתפוצץ. היום אין כמעט קהילה שתחשוב פעמיים אם להעסיק רבה. זה כבר מובן מאליו, וזה מאוד מעודד שהגענו לשלב הזה".

ובציבוריות הישראלית?
"מקבלים לגמרי. פעם כשהייתי עולה על מונית והנהג היה שואל במה אני עוסקת, הייתי מתפתלת עם התשובה כי זה מיד משנה את השיחה. היום זה אחרת. יש קבלה, יש סקרנות, ואפילו אומרים: איזה יופי".

את יכולה לחתן כדת משה וישראל בדיוק כמו רב גבר?
"כן. אני מחתנת זוגות. יש אמנם דתיים שלא יפנו אליי כי אני אישה, יש כאלה שצועקים גוועלד, ויש גם מי שאומרים שהיו שמחים שאחתן אותם – אבל הסבא או הדוד לא מוכנים לרבה. זה צובט את הלב".

"אגב, אני מחתנת גם זוגות להט"בים", היא מציינת, "זה ציבור שבמשך יותר מדי שנים נאלץ לחיות בחושך, בשקר ובהסתרה. הזכות הבסיסית שלהם היא לחיות חיי אהבה, ואנחנו צריכים להיות חלק מהשינוי הזה".

"החופה היא רגע מאוד משמעותי, מלא תקווה ואופטימיות – רגע שמזכיר לבחור בחיים של אהבה ושמחה", היא אומרת לסיום, "אצלי בחופות יש דממת קודש: אנשים מניחים את הטלפונים בצד ומקשיבים. הם אומרים לעצמם, 'נשמע מה יש לה להגיד' – ותמיד מגלים שיש לי".