עמוק ביער הסודי בקפריסין: מה קורה במקום שפתוח רק לנשים?

מה הקטע?

רק ביום השלישי מתוך ארבעה ב"חוה", מתחם ריטריטים לנשים בקפריסין, קלטתי שאין לי טלוויזיה בחדר. למעשה, אין טלוויזיות בכלל. בהתחשב בעובדה שבבית אני צורכת חדשות בכמויות לא מאוד בריאות, העובדה שלקח לי שלושה ימים להבחין בזה אומרת משהו. "חוה" נמצאת בכפר מילו, כחצי שעה מפאפוס, ומציעה ארבעה ימים של ניתוק יחסי מהחיים בחוץ: מדיטציות, יוגה, סדנאות, הרצאות, בריכה, סאונה, אוכל טוב והרבה מאוד זמן בחברת נשים אחרות. אפשר לקרוא לזה ריטריט, אפשר לקרוא לזה חופשת וולנס, ואפשר פשוט להודות שלפעמים נחמד שמישהו אחר מחליט בשבילך שהגיע הזמן להניח את הטלפון. המתחם יכול לארח עד 30 נשים ב-15 חדרים בווילה ובבקתות הסמוכות. במחזור שלי היינו 15. שלושה זוגות של חברות הגיעו יחד, וכל היתר הגיעו עם עצמן. זה נשמע כמו מתכון פוטנציאלי למבוכה חברתית, אבל בפועל לקח כמה שעות בלבד עד שמצאנו את עצמנו יחד בג'קוזי שליד הבריכה, עם משקאות מהמטבח ומוזיקה ברקע. משם הדרך לשיחות על זוגיות, אהבה, גירושים, אלמנות, עבודה וכל מה שביניהם הייתה קצרה. רובנו לא הכרנו זו את זו כמה שעות קודם, ובכל זאת נוצרה במהירות אינטימיות שקשה לייצר בחיים הרגילים. אולי זה הניתוק, אולי העובדה שאף אחת לא צריכה לחזור הביתה להכין ארוחת ערב, ואולי יש משהו בפורמט הזה – קבוצה של נשים זרות שנפגשות לכמה ימים מחוץ לשגרה – שמקצר תהליכים. "חוה" ממוקמת בין עצים ומטעים בכפר הקפריסאי מילו. הטיסה מישראל לפאפוס אורכת פחות משעה, ומשדה התעופה מדובר בנסיעה של כ-40 דקות. מתחם "היער הסודי", שבו מתקיימות חלק מהפעילויות, נמצא במרחק של כ-20 דקות הליכה או כמה דקות בשאטל של המקום.

>> האי שלא ספרנו ממטר הפך לחופשה שהכי הפתיעה אותנו

קצת רקע

"חוה" היא חלק ממתחם גדול יותר שהקים יוני כהנא, איש עסקים ישראלי המתגורר כיום עם משפחתו בפאפוס, בשטח שהיה בעבר בבעלות משפחה קפריסאית. במרכזו נמצא "היער הסודי", שבו מתקיימות חלק מהפעילויות והריטריטים. מאז ה-7 באוקטובר התארחו במקום גם חיילים ובני משפחותיהם. "חוה" עצמה פועלת בווילה גדולה בכפר מילו, והאווירה בה היא יותר ביתית ממלונאית. החדרים פשוטים ונעימים, עם מיטות נוחות וכל מה שצריך, אבל מי שמחפשת מלון חמישה כוכבים ושירות חדרים, שתזין יעד אחר. במרכז הבית סלון משותף, ספרייה, פינת קפה ותה ומטבח גדול שפתוח לאורחות לאורך היום, עם פירות, ירקות, לחמים, ממרחים ונשנושים. בחוץ נמצאות כמה בקתות נוספות, ולצדן בריכת שחייה, סאונה יבשה, אמבט קרח, שולחן פינג פונג ומרפסת גדולה שמשקיפה אל הירוק שמסביב. על התוכן והתהליכים ב"חוה" אחראית שירי לבני, בת 29, שלמדה פסיכולוגיה והנחיית קבוצות והוכשרה גם ביוגה ובמדיטציה. מבחינתה, עצם היציאה מהשגרה והשהות בקבוצה נשית הן חלק מרכזי בחוויה. "נשים מגיעות לכאן כשהן רגילות להחזיק המון תפקידים במקביל – עבודה, בית, משפחה וכל מה שמסביב", היא אומרת. "כאן אפשר לכמה ימים להניח את התפקידים האלה ולבדוק מה נכון לך עכשיו. יש מי שרוצה להשתתף בסדנאות ובתרגולים ויש מי שבוחרת לבלות חצי יום ליד הבריכה. אין דרך אחת נכונה להיות כאן". לבני מדגישה שהמטרה היא לא טיפול, אלא יצירת מרחב שמאפשר התנסות. "אני לא באה לרפא אף אחת", היא אומרת. "אנחנו מציעות כלים, מפגש עם נשים אחרות וזמן לעצמך. כל אחת לוקחת מזה את מה שמתאים לה".

קהל היעד

אחד הדברים הבולטים ב"חוה" הוא טווח הגילים. פגשתי שם נשים בשנות ה-20 לחייהן לצד נשים בשנות ה-60 וה-70, אימהות לילדים קטנים וסבתות, דתיות וחילוניות, נשים שהגיעו עם חברה וכאלה שבאו לבד. גם הסיבות להגיע היו שונות: אחת חיפשה הפסקה מהעבודה, אחרת רצתה להתנסות לראשונה במדיטציה, ויש מי שפשוט רצתה כמה ימים שבהם אף אחד לא צריך ממנה שום דבר. רגע לפני שנפרדנו, שאלתי כמה מהן מה הן לוקחות איתן הביתה. "עבדתי בניהול 15 שנה ולא הרגשתי שאני מממשת את עצמי. לאחרונה עזבתי, ובימים כאן התחדדה לי ההחלטה לגבי הכיוון הבא שלי, וגם ההבנה שאני לא רוצה שהעבודה תהיה שוב מרכז החיים שלי". "אני דתייה, ובמקום מעורב אני לא יכולה להסתובב בחופשיות בבגד ים. כאן הרגשתי הרבה פחות דרוכה. יכולתי להשתתף במה שרציתי וגם פשוט לנוח". "אני מגיעה מעולם מאוד פרקטי, וכל עניין המדיטציות והרוחניות היה זר לי. לא ציפיתי להתחבר לזה, ובסוף מצאתי את עצמי נהנית. אבל מבחינתי, הדבר הכי משמעותי היה דווקא המפגש עם הנשים האחרות". "באתי בעיקר בשביל השקט. בסוף גיליתי שהחלק שאקח איתי הוא דווקא הקבוצה, נשים מאוד שונות זו מזו, שבכמה ימים הצליחו להתקרב בצורה מפתיעה".

אז מה עושות כל היום?

מי שמגיעה ל"חוה" יכולה למלא לעצמה את היום בתרגולים, סדנאות ומדיטציות, אבל שום דבר הוא לא חובה. חלק מהפעילויות מתקיימות במתחם עצמו ואחרות ב"יער הסודי", והמנחים משתנים לאורך השנה. את הבקרים התחלתי בהליכה מדיטטיבית ביער: הולכות בשתיקה, בקצב איטי ובהנחיה, ומנסות להתרכז במה שקורה כאן ועכשיו. למי שרגילה לפתוח את הבוקר עם הטלפון ביד, מדובר בשינוי די קיצוני, ובמקרה שלי, גם מוצלח. משם אפשר להמשיך ליוגה. לצד האטה ואיינגר מתקיימת גם יוגה נשית, שאותה מעבירה אראל אנוש. "הדגש הוא פחות על מאמץ ויותר על הקשבה לגוף", היא מסבירה. "לא צריך להיאבק בתנוחה או להגיע לאיזשהו הישג, אלא לבדוק מה נעים ומתאים לך". בתוכנית יש גם סדנאות שעוסקות בקבלת החלטות באמצעות תנועה, דמיון מודרך ושיח, וסדנת "בריאת מציאות", שמשלבת מדיטציה ועבודה סביב מטרות ושינויים שאנחנו רוצות לעשות בחיים. למי שמעדיפה משהו הרבה פחות שקט יש מדיטציית קונדליני, תרגול בתנועה שמאפשר לרקוד, לנער את הגוף, להשמיע קול ובעיקר להשתחרר מהצורך להיראות נורמלית לכמה דקות. מבחינתי, החוויה האינטנסיבית ביותר הייתה דווקא ריברסינג, סשן נשימה מעגלית בן כשעתיים שמתקיים ביער ומועבר על ידי מאור צוריאל אריאלי, פסיכותרפיסט אינטגרטיבי ומנחה תהליכי נשימה. הסדנה, שכרוכה בתשלום נוסף של 290 שקל, מתחילה בדמיון מודרך וממשיכה בתרגול נשימה ממושך. זו הייתה חוויה פיזית ורגשית חזקה. בחדר נשמעו בכי וקולות, וגם אני מצאתי את עצמי בשלב מסוים מחפשת טישו. לא כולן יתחברו לפורמט כזה, אבל עבורי זה היה אחד הרגעים שבהם הבנתי שהגעתי לחופשה מסוג קצת אחר: פחות "בטן-גב בקפריסין", יותר מפגש עם דברים שלא בהכרח תכננתי לפגוש.

איך מבלות?

לא כל הלו"ז ב"חוה" מוקדש להתבוננות פנימה. בין הסדנאות הרציניות יותר, יש גם פעילויות שמטרתן פשוט ליהנות. באחת מהן בילינו שעתיים בהכנת גבינות עם השף והגבן גל צור, וגיליתי שזה הרבה פחות מסובך ממה שנדמה, וכן, אפילו הצפתית שלי הצליחה. בערבים אפשר למצוא בתוכנית הופעות ומפגשים מוזיקליים, בהם "ניגוני לב" עם הזמרת והפסיכותרפיסטית שירי גורפינקל, ערבי טברנה וסול דאנס, מסיבת ריקודים חופשית שבה כולן רוקדות כאילו אף אחד לא מסתכל. יש גם סדנאות אמנות בגלריה סמוכה, שאליה מגיעות בשאטל. ומי שבשלב מסוים מרגישה שמיצתה את העבודה הפנימית ורוצה פשוט לראות קצת קפריסין, יכולה לצאת לשיט מאורגן ללגונה הכחולה, כולל עצירה לרחצה במים. השיט וההסעה אליו כלולים בשהות. אפשר כמובן גם לקפוץ לפאפוס. יש שם קניון עם הרשתות המוכרות, אבל אחרי כמה ימים שבהם ניסו לשכנע אותי שהאושר נמצא בתוכי, הרגשתי שזה יהיה קצת לא מנומס לבדוק אם הוא במקרה נמצא גם בזארה. ויש גם ספא גדול, עם כמה בריכות, מתקני זרמים ובריכת גופרית, אופציה מצוינת למי שהגיעה עד קפריסין כדי לעבוד על הנפש, אבל לא מתכוונת להזניח בדרך את הגוף.

קולינריה

אם המילה "ריטריט" גורמת לכן לדמיין ארבעה ימים על מיצים ירוקים וכמה שקדים עצובים, אפשר להירגע. האוכל ב"חוה" הוא חלק משמעותי מהחוויה, ואף אחת לא אמורה להסתובב כאן רעבה. המטבח כשר וים-תיכוני, ומתבסס בעיקר על ירקות, גבינות, דגים וחומרי גלם מקומיים. חלק מהירקות מגיעים מהחממה שבמתחם, ויש גם מנות טבעוניות. הכיוון הוא בריא יחסית, פחות קמח לבן וסוכר, יותר ירקות, קטניות, אגוזים, לחמים מלאים ושמן זית, אבל לא מדובר בחופשת דיטוקס או בתפריט סגפני. את הבוקר פתחנו במטבח של "חוה" עם שוט ג'ינג'ר ושייקים, ובהמשך עברנו לבראנץ' שמוגש ב"יער הסודי" בין 10:00 ל-14:00. על המזנון מחכים סלטים, ביצים, גבינות, לחמים, אגוזים ופשטידות, כך שגם מי שהתעוררה מאוחר לא צריכה להיכנס ללחץ. ב-15:00 מוגשים מרקים עם לחם, וארוחת הערב מתחילה ב-18:00. בין לבין המטבח ב"חוה" נשאר זמין עם פירות.

בחזרה הביתה

ארבעה ימים הם לא מספיק זמן כדי לשנות את החיים, וטוב שכך. חזרתי מ"חוה" בלי החלטות דרמטיות, בלי תוכנית לעזוב הכל ולעבור לגור ביער ובלי להעמיד פנים שמדיטציה אחת פתרה את כל מה שמטריד אותי. אבל כן חזרתי קצת אחרת. אחרי כמה ימים שבהם סדר היום מורכב מתנועה, שיחות, אוכל, מנוחה והרבה פחות מסכים, לוקח רגע להתרגל שוב לקצב הרגיל. ובעיקר את מגלה עד כמה מעט צריך כדי לייצר מרחק מהרעשים שאנחנו כבר כמעט לא שמות לב אליהם. האם מדובר בחוויה משנת חיים? מבחינתי, לא. ארבעה ימים יכולים לפתוח מחשבה, להזיז משהו, אולי לסמן כיוון, את העבודה האמיתית, אם רוצות לעשות אותה, לוקחות הביתה. ואז חזרתי הביתה, הדלקתי את הטלוויזיה וגיליתי שהחדשות הסתדרו מצוין גם בלעדיי. עכשיו נשאר לבדוק אם אני מסוגלת להסתדר קצת יותר טוב בלעדיהן.