בין אזעקות לצעקות: איך לשמור על הזוגיות מפגיעה ישירה?

בעודי כותבת את השורות האלו, אני במדים. צו 8. מילואים. מלחמה רשמית מול איראן. בין אזעקות ליירוטים, בין טילים לחדשות בלתי נגמרות – המחשבות שלי נודדות הביתה. המלחמה אולי מתנהלת בגבולות המדינה, אבל הקרבות הכי כואבים – מתרחשים בין קירות הבית. דווקא עכשיו, כשאין שגרה, אין מסגרות ואין רגע של שקט – בית הופך לחזית. נוספת. במיוחד כשיש ילדים. במיוחד כשיש הפרעת קשב במשפחה, ובעיקר כשכולנו מוצפים, עייפים ולא בטוחים איך לא לאבד את זה.

>> חרדה שלום: איך לעזור לילדים להתמודד עם המצב?

מדורת רגשות

המצב הזה הוא דלק למדורת רגשות. כל התפרצות מועצמת. כל חוסר שינה הופך לצעקה. והורים מותשים – נשברים מהר יותר, עד שכל אי הבנה קטנה, כבר מרגישה כמו גירושים. אני פוגשת את זה יותר ויותר, במיוחד בימים האחרונים: את האימא שמרגישה שהיא מאבדת שליטה ומתפרצת, כי קשה לה לומר שהיא לא עומדת בזה. את האבא שצועק בתסכול "אני פשוט לא יכול יותר", כשבעצם הוא זועק לעזרה, ואת הילדים שמסתובבים בין ההורים כמו פקעת עצבים, וסופגים כל מבט, כל שתיקה, כל משפט שמושלך לחלל בלי פילטר. אז אני כותבת את זה כאן בבירור, דווקא עכשיו, כמי שמלווה משפחות רבות, וגם חיה את זה מבפנים: לא כל פיצוץ הוא סוף. לא כל משבר מחייב פרידה, הילדים שלכם לא צריכים מציאות מושלמת – הם צריכים תחושת ביטחון ועוגן. הם צריכים מישהו אחד לפחות שיראה אותם, שיתרגם את הכאוס ושיחזיק את הסירה. ואת זה אפשר לתת, גם עכשיו.

סיטואציות שכל משפחה חווה בימים אלה – ומה אפשר לעשות?

 אחד רוצה לצאת מהממ״ד, השני מעדיף להישאר

כמעט בכל בית יש את ההורה שזקוק לתחושת שליטה נכנס לממ״ד באיחור, וממהר לצאת ממנו, גם כשעדיין אין אישור מפיקוד העורף. ולצידו, ההורה שמקפיד על ההנחיות ונשאר עד הסוף. ואז, בין ה"די, נמאס לי" ל"עוד לא בטוח", מתחיל ויכוח. מול הילדים. בלב הפחד. במקום להתווכח ולהציב את הילדים בעמדה של חוסר ודאות, נסו לתרגם את מה שמתחולל מתחת לפני השטח – להחליף שפה של צדק וטעות בשפה של פחד וצורך. אפשר לומר, למשל: "אני מרגישה שיותר בטוח לי להישאר כאן עוד קצת. תוכל להישאר איתי?" – זו לא דרישה, זו בקשה. והיא יוצרת הבנה ולא עוד חזית. בנוסף, כדאי לתת לילדים תפקיד קטן במרחב כי כשהם עסוקים, הם פחות חרדים. וכשיש להם תפקיד, הם מרגישים חלק. אפשר להציע להם להביא כריות, לדאוג למים, להרגיע את הכלב או לבחור משחקים שיעבירו את הזמן. כל פעולה פשוטה כזו יוצרת תחושת משמעות. ותפקיד, אפילו קטן, הוא הרבה פעמים ההבדל בין ילד שמרגיש חסר אונים – לילד שמרגיש שהוא חלק מההתמודדות. תפקיד שווה תחושת משמעות שמפחיתה את החרדה.

"כמעט בכל בית יש את ההורה שנכנס לממ״ד באיחור, וממהר לצאת ממנו. ולצידו, ההורה שמקפיד על ההנחיות ונשאר עד הסוף. ואז מתחיל ויכוח. מול הילדים. בלב הפחד"

 

שני ההורים מנסים לעבוד והילדים דורשים תשומת לב מסביב לשעון

אחד מהם מנסה "לגנוב" שעה של שקט ומרגיש שהשני לא מתחשב. הילדים, מצדם, לא מבינים למה אסור להם להתפרץ, אז הם מתפרצים. ובסוף, כולם צורחים. בתוך הבלגן הזה, יש כמה צעדים פשוטים שיכולים לעזור להחזיק את הבית. קודם כול, לבנות לוח תורנויות ברור: כתוב, מודפס ותלוי במקום מרכזי. מי עם הילדים ומתי, בלי לסכם בעל פה. כי כשהכל נשאר בראש, מצטבר מרמור. אבל כשזה כתוב – יש אחריות, ויש גם שקט. בנוסף, לא לפחד מהמסך. לפעמים, דווקא להושיב את הילדים מול סדרה בלי רגשות אשמה – זו ההחלטה הכי נכונה של הבוקר. המסך הוא לא אויב – הוא גלגל הצלה זמני. עדיף שקט רגעי על פיצוץ מיותר. תנו לעצמכם לנשום, בלי ביקורת עצמית. וכדי לא להיתפס לא מוכנים לרגעים הקשים, כדאי להכין מראש משפטי הרגעה קבועים – כאלה שלא דורשים אלתור תחת לחץ. למשל: במקום "אני לא יכולה עכשיו", אפשר לומר "אני איתך עוד עשר דקות. אתה חשוב לי, אני חוזרת אליך". משפט אחד כזה, מוכן מראש, יכול לשנות את כל הדינמיקה בבית.

הורה אחד תקוע בחו"ל או במילואים

ההורה שנשאר קורס, אבל מנסה לשרוד. בין עבודה, ילדים, אזעקות וחדשות, הוא נשאר בחזית הביתית לבדו. ההורה השני, זה שרחוק, בין אם במילואים או בחו"ל, מרגיש אשם. אבל גם מתנתק. לא מרוע לב, אלא כי זו הדרך היחידה לא להתפרק מרחוק. אז מה אפשר לעשות בתוך המצב הבלתי אפשרי הזה?

ההורה שנשאר עם הילדים – צריך לשחרר. לא הכל, אבל קצת. לבחור שלושה דברים שיש בהם שליטה יחסית, למשל, מתי אוכלים, כמה מסכים יש ביום, ושעת שינה סבירה, ולהניח לשאר. אין לכם שליטה על כמה הבית נקי, כמה ריבים יהיו או איך הילד מגיב לכל דבר, וזה בסדר. כדי לייצר תחושת מסוגלות בתוך הכאוס, נסו לסכם לעצמכם כל ערב שלוש הצלחות. אפילו הכי קטנות, כמו, "שמתי מכונת כביסה", "הצלחתי לא להתפרץ בארוחת ערב", או "הקשבתי לילדים בלי לשפוט". שלוש נקודות אור, כל ערב, בלי ביקורת עצמית. זה נשמע קטן, אבל כשמתמידים בזה, משהו בתפיסה משתנה.

ומהצד השני, ההורה שרחוק. דווקא הוא יכול לעזור לייצר חיבור, אם יבחר לדייק את האופן שבו הוא פונה. במקום לשאול "מה נשמע?", שזו שאלה כללית שלא תמיד יש כוחות לענות עליה, עדיף לשלוח הודעה קצרה, אבל עם לב: "אני פה כשאת צריכה", או "היום חשבתי על הרגע שבו צחקנו בארוחת ערב. זה מה שהחזיק אותי". ואם אין כוחות אפילו לזה – אפשר גם לכתוב בכנות: "אני לא מצליח להיות נוכח כרגע, אבל אני אוהב אותך. לא שוכח". כדי לייצר תקשורת שלא תצלול ישר אל תוך הקושי, אפשר לשלוח שאלה סגורה, עם חיוך קטן: "מה היה הרגע הכי מצחיק היום?", או "על מי היית רוצה לצעוק?". לפעמים, דווקא שאלה פשוטה כזו פותחת פתח לשיחה, בלי צורך להתמודד עם הכל בבת אחת.

והזוגיות – מה איתה?

גם היא במבחן. העייפות מציפה, המתח עולה, הלב מתכווץ, ופתאום, דווקא עם מי שהכי קרוב, נאמרים משפטים שלא התכוונו אליהם בכלל. במצבים כאלה, כל מילה יכולה להפוך לפצצה. אבל אפשר גם אחרת.

ארבעה עקרונות פשוטים שיכולים להחזיק זוגות גם בתקופות הכי סוערות:

1. להבין שמצוקה היא קריאה לעזרה, לא עילה לעונש. כשהילד צורח או בן הזוג מתרחק, נסו לעצור את האוטומט. אל תשפטוף תשאלו מה באמת הוא צריך.
2. לייצר סדר קטן כדי לייצר רוגע. גם אם אין מסגרות, אפשר להציב עוגנים פשוטים, ארוחה קבועה, שעת חיבוק, אפילו משפט יומי קבוע: "לא משנה מה יקרה – אני איתך".
3. לבנות לו"ז של תקווה. לא רק של משימות. אלא גם של חיבורים. מתי תנוחו, תשתו קפה ביחד, תצחקו או פשוט תשתקו. שתיקה אוהבת יכולה להיות החיבוק הכי מדויק.
4. חשוב לא פחות: אל תאיימו בפרידה. לא ביניכם, ולא מול הילדים. אל תזרקו "נמאסת עליי" לחלל האוויר. זה לא עוזר, זה מפחיד. ואם צריך מרחק, אפשר לומר: "אני מוצפת. אני צריכה רגע לבד, אבל אני פה". כי אם עוד יש רצון, יש גם דרך. גישור רגשי לא נועד רק לפרידה. הוא נועד גם למי שלא רוצה להתגרש, אבל לא יודע או יודעת איך להמשיך.

אם עוד יש רצון, יש גם דרך. לפעמים, בתוך כל הרעש, קשה לזכור את זה. קשה להחזיק את הבית, את הקשר, את הלב. אבל לא כל ריב הוא סימן לסוף. לפעמים, הוא רק תזכורת לכך שעדיין אכפת, שבאמצע הכאוס, עדיין יש מישהו שמחכה שתראו אותו. ובתוך כל זה, מותר להתבלבל, לבקש רגע, זה בסדר לטעות. זה לא כישלון, זו אנושיות. והלב רק מבקש שלא תמהרו לוותר עליו.

הכותבת היא מורן סמון, עו"ד ומגשרת, יו״ר ועדת ADHD בלשכת עורכי הדין, ומפתחת שיטת גישור בקש"ב – גישור מותאם למשפחות עם הפרעת קשב.