טריפ בין עולמות: הפקת אופנה היריונית יפה עד דמעות

הפקת אופנה בהשראת דמותה של מריה הקדושה, המסמלת נשיות ואמהות, דרך סיפור ההיריון והלידה שלי – כמאבק בין הגוף לרוח ובין מציאות למיתוס.

>> השיק של ניצן: כוכבת "חתונמי" בשמלת ההיריון הכי יפה שראינו

"ספרי לי למה את בוכה", שאל ד"ר ישראל הנדלר. זו הייתה הפעם הראשונה שרופא שאל אותי שאלה שכזו. היה רוך בקולו; מבטו לא ניסה לפתור, אלא להקשיב. כך החל המסע שלי עם אחד הרופאים המזוהים בישראל עם גישה מתקדמת לניתוחים קיסריים, ובעיקר עם שיטות שמבקשות לצמצם טראומה, להפחית כאב, ולאפשר חוויית לידה רגישה והומנית. הניתוח שעברתי כלל אלמנטים מהניתוח הקיסרי הצרפתי: גישה כירורגית ששואפת לצמצם טראומה, להפחית כאב ולאפשר החלמה מהירה. בשיטה זו, בניגוד לניתוח קיסרי רגיל שבו הרקמות נפתחות באופן רחב ואגרסיבי, נעשה ניסיון להימנע ככל האפשר מפגיעה ברקמות החיבור, לא לפתוח את חלל הבטן באופן מלא כשניתן, ולהשאיר את היולדת נוכחת, פעילה וחלק מהאירוע. בתום פגישתנו הראשונה אמרתי למזכירתו: "אני לא יודעת איזה כת זו, אבל נראה לי שהדוקטור הוא המנהיג הרוחני ושאני לגמרי מצטרפת".

קיסרי צרפתי ומריה הקדושה

כקריאייטיב דירקטור וכותבת בעולמות האופנה והאמנות, נולדה מתוך החוויה הזו הפקת אופנה שמתבוננת בגוף ההריוני כמקום שבו הפיזי והרוחני נפגשים, בהשראת דמותה של מריה הקדושה. החיפוש היה אחר החלק הרגשי של ההריון, כחוויה על־זמנית, כמעט על־אנושית.

באופן מקרי, ואולי לא, הלידה התרחשה בנצרת. מה שהתחיל כהשראה אסתטית, הפך לסגירת מעגל כמעט אבסורדית. למרות שעבדתי מגיל צעיר עם תינוקות וילדים, נמנעתי מלדמיין את ההריון שלי, כנראה מתוך פחד. רק בדיעבד הבנתי שיש לזה שם: טוקופוביה – חרדה עמוקה מהריון ומלידה, לעיתים עוד לפני שהם מתרחשים. כשהכרתי את אור, משהו השתנה. היה לי ברור שעם האדם הזה אני רוצה להביא ילד, ושהפחד לא ייעלם, רק יצטרך מקום.

ההתחלה הייתה קשה: הקאות, בחילות ודיכאון שנמשך שלושה חודשים, שבהם כמעט לא יצאתי מהמיטה. הבנתי שלא משנה כמה סיפורי אימה אשמע, אי אפשר לדמיין הריון בגוף ראשון. כששמעתי נשים אחרות מדברות על חוויות לידה שונות, הבנתי שיש גם דרך אחרת, וזו הדרך שבה אני בוחרת. פגישה האחרונה עם הרופא, אמרתי בחצי צחוק: "היה קשה, אבל מזל שזה היה איתך".

ההתאוששות הייתה מהירה מהצפוי: תוך שלוש שעות כבר עמדתי על הרגליים, ואחרי ימים ספורים כבר לא נזקקתי למשככי כאבים. בתוך חודש חזרתי לפילאטיס. אבל את רגע הלידה עצמו אי אפשר לחזות. למרות ההכנה ואולי דווקא כי לא היה כאב, הייתי נוכחת לחלוטין. זה רגע של התעלות, אבל גם של פירוק. מעין טריפ: חוויה פיזית ובה בעת כמעט חוץ־גופית. "אני לא אדם רוחני", אמרתי תוך כדי, "אבל נדמה לי שאני שומעת את אלוהים".

כשראיתי את נעמי מורמת מעליי, לא הבנתי מה אני רואה. לא ידעתי אם אני בטוב או ברע. הייתי מבולבלת ומוצפת כמו שלא הייתי בחיי. הרגשתי כאילו אני מרחפת מעל סצנת הלידה, שם ולא שם. החוויה הזו תישאר איתי תמיד, כאישה, כאמא, כיוצרת. ובין פחד ליופי, בין שליטה לאובדן, בין קדושה לפגיעות, בין מציאות להזיה – נולד משהו חדש. לא רק היא נולדה. גם אני.