הכל גולד (שטיין)

לימור גולדשטיין (40) פותחת בפני את דלת ביתה, והדבר האחרון שאפשר להאמין עליה הוא שהיא ילדה לפני חודשיים. אני מביטה בה בסקרנות, והכל נראה לי מדוגם מדי: הגזרה הצרה, השמלה הדקה שהיא לובשת ביום חורף גשום, הבית המעוצב כמו יצא מז'ורנל.

"פרסומת לחיים הטובים", אני חושבת לעצמי. אבל כשגולדשטיין מתחילה לדבר, אני רואה שז'ורנליות היא ממנה והלאה. גולדשטיין היא אדם ישיר, פתוח, ובעיקר משעשע.

כבר בתחילת השיחה היא מספרת לי אנקדוטה על היחס של אורי, בנה בן ה-4, לאחיו החדש דניאל בן החודשיים: "מצד אחד הוא ממש אוהב אותו ועושה לו כל היום קוצ'י פוצ'י", היא אומרת, "ומצד שני הוא עושה כזה קוצ'י פוצ'י (היא צובטת את לחייה בחזקה) שצריך לשמור עליו שלא יחנוק אותו מרוב אהבה". אני צוחקת ומבררת אם לא היו לילד הצעות ייעול כמו להחזיר את אחיו לבית החולים או למסור אותו לשכנה, מה שבדרך-כלל מציעים ילדים בכורים במשפחות טובות כשנולד להם אח קטן. "לא", היא אומרת ומחייכת, "אבל הוא כן הציע לשים אותו במקרר, וחוץ מזה הוא עושה ניסויים מדעיים בהם הוא בודק מה קורה לתינוק שסותמים לו את האף והפה, ומגלה שאז אמא רצה".

אין פלא שגולדשטיין מצליחה כשחקנית בתיאטרון, בטלוויזיה וגם בקולנוע. ניכר בה שזה טבוע בנפשה, וגם כשהיא מציגה סיפור הכי טריוואילי הוא מלווה בהבעות הפנים המתאימות מבלי שהיא בכלל מתאמצת. "הקריירה היא חלק נכבד מחיי", היא אומרת בתגובה, "היא חלק ממה שמגדיר את העצמי שלי". מצד שני, היא מוסיפה, כיום כאמא לשני ילדים הפרופורציות אצלה בהחלט השתנו: "האימהות הפכה אותי לסלקטיבית במה שאני עושה", היא אומרת,"ובארבע השנים האחרונות לא כל עבודה שהוצעה לי הוציאה אותי מהבית אלא רק דברים שהגניב אותי לעשות".



"התגלגלתי מפרויקט לפרויקט"

לימור גולדשטיין נולדה בת"א, והיא הבכורה במשפחה בת שלושה ילדים: "אחותי נולדה כשהייתי בת 7, ואחי נולד כשהייתי בת 8", היא אומרת, "כך שהם תמיד היו צמודים, והתחברנו יותר כשגדלנו, זה לקח זמן".
איזו ילדה היית?

"הייתי ילדה מאוד יצירתית עם יכולת אינסופית להעסיק את עצמי. הייתי ילדה רצינית, תולעת ספרים והיתה לי חברה אחת מאוד טובה, שהיתה כמו אשתי, וזהו".

וכבר אז רצית להיות שחקנית?
"רציתי להיות שחקנית, פסנתרנית, רקדנית, ציירת, כל מה שקשור ליצירה".

אין ספק שבמשפחה בה האם עו"ד, האב איש עסקים ושני האחים עשו תואר שני במשפטים, וכיום האח עובד עם האב והאחות עם האם, בולט העיסוק של גולדשטיין כיוצא דופן: "בהתחלה עודדו אותי, כנראה יצאו מנקודת הנחה שזה משהו זמני שקשור לילדות", אומרת גולדשטיין, "לאחר מכן למדתי באוניברסיטה והתברגתי לתיאטרון רפרטוארי, כך שהצד הפולני נרגע. היום הם במצב בו הם כבר מזמן התרגלו לרעיון והשלימו איתו".

כשהיתה בת 12 עברה המשפחה לרמת השרון: "היה לי מעבר קשה", אומרת גולדשטיין, "היו הבדלים תרבותיים וחברתיים בין יד אליהו לרמת השרון ולקח לי הרבה זמן להתאקלם".

בצבא היא שירתה ככתבת בחיל האוויר, ולאחר השחרור עבדה ככתבת במקומון "העיר". לאחר מכן החלה את לימודיה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, וחודש לפני סיום הלימודים החלה להופיע בהצגה "על עכברים ואנשים" שהועלתה בתיאטרון הבימה. לאחר מכן היא עברה לתיאטרון חיפה, ועבדה שם במשך ארבע שנים. מאוחר יותר חזרה לתל-אביב ועבדה בתיאטרון הקאמרי, שם כיכבה במספר הצגות, ביניהן: "המורדים", "הלילה השנים-עשר", ובהמשך גם ב"ליזיסטרטה", "פרק ב", "מאחורי הקלעים" ועוד.

גם בתחומי הטלוויזיה והקולנוע לא טמנה גולדשטיין ידה בצלחת. ב-92' הופיעה בסרט הדרמה "ערב בלי נעמה", וב-93' שיחקה בסרט "מנת יתר" על-פי תסריט של אסי דיין. בשנת 95' השתתפה בסדרה הקומית "ייסורי אפרים" לצד דובל'ה גליקמן, ב-98' הופיעה בפרק בסדרה הקומית "זבנג", ב-99-2000' הופיעה במיני-סדרה "האישה באפור" בערוץ הראשון, ואף הנחתה את התוכנית "משהו מהסרטים". ב-2000 שיחקה בסרט האמריקאי "חוקר העצמות" לצידו של אנטוניו בנדרס. ב-2001 הופיעה בסרט "אינג'יל" שביים ארנון צדוק.

ב-2002-2003 השתתפה בדרמת הטלוויזיה "טיפול נמרץ", וב-2003 אף הופיעה בסרט "צעד קטן" לצד חלי גולדנברג ואבי נשר. ב-2004 השתתפה בתוכנית הילדים "ראש גדול" בערוץ "יס". ב-2005 דגמנה בקמפיין אופנה של דורית שדה, וב-2006 השתתפה בסרט "מלח הארץ", לצד אקי אבני וליאור אשכנזי. כמו כן הופיעה בעונה השנייה של "רוקדים עם כוכבים" בערוץ 2 ובהצגה "יתוש בראש" לצידו של שמואל וילוז'ני. ב-2007 המשיכה להופיע ב"יתוש בראש", נסעה לקאן בעקבות הסרט "תהילים" בו השתתפה, והמשיכה להופיע בעונה רביעית של תוכנית הילדים "ראש גדול".

הקריירה המגוונת היא תוצר של תכנון או שהיא פשוט זרמה?
"הדברים התגלגלו וזרמו, ככה זה היה עד היום. הכל קרה מאוד מהר. חודש לפני סיום הלימודים כבר התחלתי לעבוד ב"הבימה", ומשם התגלגלתי מפרויקט לפרויקט. למזלי התברכתי בקריירה טובה ומפנקת ואף פעם לא הייתי צריכה ליזום, כך שמבחינתי אני יכולה להעיד שאני מאוד חרוצה ואמביציוזית אבל לא מספיק יוזמת, לא מייחצנת את עצמי ולא ממרפקת. אני מקנאה באנשים שיש להם את היכולת הטבעית הזו, ומאמינה שאם היה לי אותה הייתי יכולה להגיע רחוק יותר. כנראה שיש לי איזה כבוד עצמי מטופש".



"הפמיניזם נעצר בדרך ההורות"

לפני כחמש שנים, באחת ההצגות בהן הופיעה ("ליזיסטרטה", אם לדייק) הכירה גולדשטיין את בעלה, איש העסקים והנדל"ן רון אבידן: "הוא ראה אותי בהצגה ומצאתי חן בעיניו", מספרת גולדשטיין. "הוא עשה תחקיר והצליח להגיע למישהו משותף ששנינו מכירים כי הוא רצה להגיע עם המלצות".

אז בעצם מבחינתך זה היה בליינד דייט?
"ממש כך. מבחינתי זה היה בליינד דייט, אבל מכרו לי אותו טוב: אמרו לי שהוא מקסים, חתיך, חכם, והאמת שצדקו".

כיצד מסתדרים יחד שני אנשים מתחומי עיסוק שונים לגמרי?
"מלכתחילה רציתי מישהו מתחום אחר. יש משהו בדרך בה כולנו חיים, בה כל אחד נמצא בבועה של עצמו. רובנו קמים בבוקר, הולכים לעבודה, מכירים אותם אנשים וכמעט לא קיימת אפשרות, בשל החיים האינטנסיביים, לפגוש אנשים ממעגל חברתי אחר. ויש משהו מרענן באדם שבא מעולם אחר. וכמובן, יש גם פלוסים ומינוסים".

מה המינוסים?
"הרבה פעמים הייתי צריכה להשתמש בטרמינולוגיה אחרת כדי שבעלי יבין. הייתי צריכה ללמד את עצמי שפה של דימויים חדשים כדי ליצור גשר להבנה. בעבר, לדוגמה, הוא לא הבין למה אני כל-כך עייפה אחרי הצגה. חבר שחקן אמר לי: 'תסבירי לו מנקודת מבט של גבר, דרך מושגים של צבא, שזה כמו X שמירות'. וככה הסברתי לו שהעבודה שלי מאוד אינטנסיבית וצריך להשקיע בה המון אנרגיה, ושהצגה או יום צילום הם דבר מעייף".

עכשיו הפלוסים…
"זה מכניס רוח חדשה ומרעננת. אף פעם לא חשבתי שאתעניין בסיפורי נדל"ן או בעסקים. בפעם הראשונה שרון אמר לי שהוא שמאי מקרקעין זה נשמע לי מקצוע משעמם ולא סקסי. אבל דרכו גיליתי שזה דווקא עולם מאוד יצירתי, ושיש לי אינטואיציה והבנה לעסקים".

מהי חלוקת התפקידים בבית?
"חלוקת התפקידים בינינו מושתתת על כך שהוא שר החוץ ואני שר הפנים. הוא מתעסק בענייני בירוקרטיה, בכל מה שקשור לביטוח, בנק, משכנתה וכו'. הוא מאוד טוב בזה, בעוד שאני חוטפת מזה פיק ברכיים. לעומת זאת, אני כשר הפנים דואגת לצרכי הבית השוטפים, כגון: קניות, תיקונים וכו'".

ומה לגבי הטיפול בילדים?
"לצערי הרב, בנושא הזה אנחנו לא שוויוניים. רון עובד המון בחו"ל, ובימים שהוא בארץ הוא חוזר מוקדם. בסופי השבוע אנחנו יחד. אין ספק שאם יצאתי לדרך המשותפת במחשבה שתהיה שוויוניות, הרי שהמציאות טפחה על פני. גיליתי שהפמיניזם והשוויון נעצרים בדרך ההורות, ושם המשא ומתן מתחיל מחדש".

איך התמודדת עם ההבנה הזאת?
"עברנו שלבים רבים, הבנו מה כל אחד יכול לתת ובמה אנחנו מתפשרים".

 

בהמשך הראיון – לימור גולדשטיין מדברת על השפעת ההריון על חייה של שחקנית, על הקשיים בגידול הילד השני, על איזון בין אימהות וקריירה ועל צמחונות אורגנית»

 

מתוך: מגזין הורים וילדים

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה