מה ללבוש? זאת לא שאלה שטחית – גם בימים כאלה

קל לחשוב על אופנה כמשהו שטחי. בגדים הם, לכאורה, רק בגדים – עניין של טעם אישי או אסתטיקה. אופנה נתפסת כמוצר מסחרי, ומזוהה עם צריכה מהירה וטרנדים מתחלפים, זה מייצר רושם שמדובר במשהו רגעי, לא עמוק, לא מתמשך. בניגוד לאמנות פלסטית או אדריכלות. אבל בפועל, ישנם גם בתי אופנה שמפתחים שפה רעיונית, פילוסופית ופוליטית – כמו שאנל או קום דה גארסון, למשל. והם לא היחידים.

>> רגע של יופי: המעצבת הישראלית שהדהימה בשבוע האופנה בפריז

אם נרד לשורש העניין – אופנה עוסקת בגוף, נראות, וסטייל, תחומים שהתרבות המערבית נוטה לתייג כ"נשיים", ולכן היסטורית הם נתפסים כפחות אינטלקטואליים. יש כאן הטייה מגדרית ברורה – תחומים המזוהים עם נשים זכו לאורך שנים להדרה מהשיח ה"אקדמי הרציני".

גם הסיקור התקשורתי מתמקד לעיתים בשטיחים אדומים וסלבס, ופחות בשאלות של עבודה, אתיקה, קיימות, פוליטיקה של גוף וזהות. אבל כשמתבוננים לעומק, אופנה היא שדה מורכב – היא עוסקת בזהות, מעמד, מגדר, תרבות וכוח. היא מערכת כלכלית גלובלית עצומה, המשקפת תהליכים חברתיים ופוליטיים. היא חלק מפרקטיקה חומרית בעלת מסורת עשירה ועתיד טכנולוגי מבטיח.

לאורך ההיסטוריה שימש הבגד כלי שבאמצעותו החברה המערבית הגדירה גבולות של גוף, תנועה ונוכחות, הבגד לא רק שיקף מציאות חברתית – הוא יצר אותה. אופנה לא רק עיצבה מראה, אלא גם הגבילה את מי שלבשה אותה. השימוש במחוכים עיצב פיזית את הגוף הנשי כדי להתאים לאידיאל יופי וחברתי ברור – מותן צרה, חזה מורם, תנועה מוגבלת. נשים נקשרו לתוך בגד שלימד אותן להצטמצם. פחות מקום. פחות תנועה. פחות נוכחות.

התוצאה: גוף שמתקשה לנשום, שלא יכול לרוץ, לעבוד, להיאבק או לברוח. או במילים אחרות – גוף שנשאר סטטי ודקורטיבי, כמו קישוט. פריטי לבוש כמו מכנסיים – המאפשרים תנועה, פעולה, עבודה וסמכות – הוגדרו כבלתי נשיים. האופנה שיקפה אידיאל יופי ויצרה היררכיה. הבגד סימן לנשים גבול ברור.

בתחילת המאה ה־20, עם פרוץ מלחמות העולם, המציאות הכריחה שינוי. נשים יצאו לעבוד מחוץ לבית בקנה מידה רחב – במפעלים ובשדות, במקצועות שדרשו תנועה. הגוף היה צריך לזוז, וכפועל יוצא מכך הבגד היה חייב לאפשר פעולה. המכנסיים הופיעו תחילה כהכרח, כצורך פרקטי. אבל עצם הופעתן של נשים במכנסיים ערערה על חלוקה מגדרית ישנה.

מהר מאוד הבחירה הפכה מודעת. קוקו שאנל, שנחשבת לחלוצה בתחום האופנה המודרנית, ויתרה על המחוך וקיצרה את החצאית. עיצוביה התאפיינו בפשטות פונקציונליות ובאלגנטיות, בגדים בקווים גאומטריים וצורות פשוטות, ובעיקר – נוחים לעבודה.

ב-1925, הציגה המעצבת את פריטי הלבוש שלימים יהפכו לפריטי הדגל המאפיינים את אופנת שאנל – חליפה בשלושה חלקים. חליפה מודולרית שניתן לשלב ולהחליף בין חלקיה השונים. בנוסף, היא שמה דגש על נוחות הבגד נוח – חולצה משוחררת וחצאית עם קפלים כדי לאפשר תנועה רחבה. עיצוביה עזרו לשחרר את האישה ולהעניק לה נוחות, זאת אף על פי ששאנל דיברה בעיקר על נשיות ומעולם לא התייחסה לפמיניזם.

כשהשחקנית מרלן דיטריך הופיעה בחליפות ומכנסיים בשנות ה-30, היא שיחקה במודע עם קודים גבריים והפכה אותם לכלי של נוכחות ושל כוח. הבגד הפך לשפה שדרכה ניתן היה לאתגר גבולות בלי לומר מילה. בשנות ה-60 וה-70 המהלך הגיע לשיא. חצאית המיני, הבחירה לוותר על חזייה והלבוש האנדרוגיני לא היו רק טרנדים, אלא שימוש מודע בבגד כדי לבטא זהות ולבחון גבולות. הבגד הפך לא רק לזירה של מאבק, אלא גם למרחב של ביטוי עצמי ושל בעלות על הגוף. לבוש עסקי נשי הפך חשוב בשנות ה-80, כשנשים נכנסו לעולם העסקים האמריקאי, בלבוש מקצועי ו"חליפות כוח" – ששידרו סמכות ועוצמה.

תרזה מיי, ראשת הממשלה הבריטית לשעבר, השתמשה בלבוש ככלי לביטוי אישי ולמסר ציבורי. צבעים נועזים, נעליים בולטות וגזרות מדויקות הפכו לחלק מהדימוי הציבורי שלה. היא אף נבחרה להופיע על שער מגזין "ווג".

מיי טענה שוב ושוב שאין סתירה בין אינטלקט, סמכות וקריירה פוליטית לבין אהבה לבגדים ולנעליים. מבחינתה, אחת הבעיות שנשים נאלצות להתמודד איתן במקום העבודה היא הלחץ "להיטמע" או לצמצם היבטים נשיים כדי להיתפס כרציניות. לטענה הזו יש הרבה ביסוס. אופנה משמשת כדי להתנגח בנשים ולהקטין אותן, בין אם על-ידי היפר-סקסואליזציה שלהן ההופכת אותן לחפץ מיני, ובין אם כאמצעי לפגוע בהן באמצעות שלילת הנשיות מהן.

אופנה היא אמנות וכלי ביטוי המשמש להעברת מסרים. היא מאפשרת להפגין שייכות ולספר על ערכים מגדריים, חברתיים ואסתטיים. למרות שהיום אף אחת לא קושרת מחוך עד עילפון, הדרישה להצטמצם לא נעלמה, אלא עברה טרנספורמציה. את המחוכים החליפו פילטרים, אידיאליים של יופי ו"גוף נכון".

אפשר להביט במה שקורה היום באיראן – שם הבגד הוא חוק, והגוף הנשי הוא טריטוריה של המשטר. צעירות שמסירות כיסוי ראש אינן עוסקות באופנה, הן מסכנות את חייהן בכך שמערערות על עצם הזכות של המדינה לשלוט בגופן. שם השליטה גלויה. במקומות אחרים היא סמויה, אבל השאלה נותרת זהה.

בסופו של יום השאלה "מה ללבוש" אינה שאלה שטחית. היא שאלה על גבולות הביטוי, החופש והדמיון.

שנית אדם היא ראשת המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים