היסטוריה בהתהוות

עד כמה אנו מושפעים בשעת הקריאה של ספר ממה שאנו יודעים על ההתרחשויות ההיסטוריות ה"אמיתיות" הקשורות אליו? עד כמה הידיעה לגבי סופה הטרגי של שרשרת האירועים המתוארת בספר מעצימה את חוויית הקריאה? זוהי, פחות או יותר, השאלה שניקרה במוחי לאורך מאתיים וארבעים העמודים המרכיבים את התרגום החדש והמוצלח של שאול לוין ל"פרידה מברלין" של כריסטופר אישרווד.

"פרידה מברלין" הוא ספר חשוב, בעיקר כי האירועים להם הוא משמש כהקדמה מצמררת חשובים. אישרווד מתאר במעין יומן שלל דמויות צבעוניות ומגוונות המאכלסות את גרמניה, במהלך כמה שנים שבהן הוא, הבריטי, שוהה במדינה כמורה פרטי לאנגלית עבור צעירים עשירים.
כבר בפתיחה מציג אישרווד שני דימויים חשובים באשר לעצמו, הראשון בהערת המחבר והשני בעמוד הראשון של הספר. בהערה המקדימה לספר טוען אישרווד המחבר שאמנם העניק לדמות הדובר את שמו המלא, אך אין בכך אלא "בובת פיתום נוחה". בפתיחת הפרק הראשון אומר אישרווד הדובר "אני מצלמה שצמצמהּ פתוח, קולט בלבד, רושם, מבלי לחשוב".

הדמויות שאישרווד "רושם" כמו פותחות בפניו צוהר אל גרמניה של מטה – גרמניה של העוני, של הברים האפלים, של חוסר המזל, של התשוקה ושל הזנות. בין השאר, הקורא נחשף אל בעלת הבית הגרמנייה-טיפוסית של אישרווד, פרוליין שרדר, העורגת בנוסטלגיה על הימים בהם אכלסו את חדריה מכובדים בלבד; אל סאלי בולס המתירנית החולמת על קריירת משחק זוהרת; אל פיטר ההומוסקסואל ואל אוטו הצעיר המנהל איתו יחסי אהבה-שנאה ועוד. כל אלו מרכיבים פסיפס אנושי חי ונשכני של גרמניה ככלל וברלין בפרט בשנים 1930-1933, השולח רמיזות מטרידות על המפלצת הנאצית המצמחת בינתיים עוד ועוד ראשים וידיים שאי אפשר לעצור. בין הסיפורים הקטנים שאישרווד מספר בפשטות, ללא קישוטים וללא היסטריה, טמונות פה ושם הערות גזעניות, שברי אירועים היסטוריים וגם כמה נבואות זעם שהמציאות – כך אנו יודעים – עוד תעלה על כולנה.