הרגעים הכי כואבים במאבק על החטופים הפכו לתערוכה שנותנת בוקס בבטן

הבוקר שבו אביחי ברודץ' החליט לעזוב את בית החולים ולשבת עם הכלב שלו מול שער רבין בקריה, בדרישה מהממשלה להשיב את אשתו ושלושת ילדיהם שנחטפו לעזה – היה היום שבו החלטתי להצטרף אליו למאבק להשבת החטופים. כמעצבת מוצר וארטיביסטית (שילוב של אמנות ואקטיביזם) שפועלת למען שוויון זכויות לנשים, אני יודעת את כוחה של תמונה, את העוצמה שבמיצג חזותי. תמונה אחת שמצליחה להעביר מסר, ולהדהד לעולם כולו. כבר אמרו חכמים ממני שתמונה שווה אלף מילים.

>> מאחורי המילים הגדולות של השר קיש – מערכת החינוך קורסת לנו בפרצוף

באותו יום, כשעמדתי לצדו של אביחי, התחייבתי בפני עצמי לעשות הכל, ולהשתמש בכל מה שאני יודעת ויכולה כדי לפעול למען המטרה הזו. כשעיניי פקוחות ופי חתום ברוכסן, הראייה והקשב שלי מתחדדים. אני נעשית דרוכה לכל תזוזה, רגישה לצרכים ולניואנסים הקטנים ביותר של האנשים סביבי. מתוך השקט שלי, אני פועלת – באמנות, במחאה, בנוכחות.

רבות הדרכים לספר סיפור

המיצגים והמיצבים שיצרתי לאורך הדרך מספרים את הסיפור בדרכים מגוונות – לפעמים מסר רחב לכלל הציבור, לפעמים פנייה ממוקדת יותר. שפת העיצוב שלי תמיד מתחשבת בקהל היעד. למשל, כשאני פונה לציבור הדתי, אני בוחרת באלמנטים ובשפה מהמקורות. כשאני פונה לנשיא ארצות הברית או לאמריקאים, אני משתמשת בוויזואליות המוכרת להם, כמו סגנון הגרפיקה של קמפיין טראמפ לנשיאות. כל מיצג מקבל את הצורה והאופי שמתאימים לו.

בתחילת הדרך, כשפרסמו את תמונות פניהם של כל החטופים והחטופות, הבנתי דבר אחד ברור: אני חייבת להחזיק שלט עם כולם. מעטות היו הפעמים שיצרתי מיצג שהתמקד רק בנשים או רק בחיילים, וגם אז, זה נעשה מתוך כוונה ברורה להדגיש מסר נקודתי. מבחינתי, זו לא רק בחירה אמנותית – זו עמדה מוסרית. אם אנחנו דורשים את השבת כולם, אז זה כולם. בלי יוצא מן הכלל. כמי שלמזלה לא הכירה אישית אף אחד מהחטופים ומהחטופות, הבחירה בעמידה סולידרית עם כולם הייתה לי משמעותית במיוחד. לא משנה מי נחטף, זה יכול היה להיות הילד שלי. אני. או הבן של סמוטריץ'. אני פועלת מתוך הערכים שעליהם גדלתי; ערבות הדדית, סולידריות, ההבנה שאנחנו חיים כאן יחד, ומוכרחים לשמור אחד על השני. היום זה הם. מחר, זו יכולה להיות אני. או מישהו מקרוביי.

מעבר לכ-17 מיצגים ומיצבים שהצגתי בכיכר – בכל שבוע מיצג חדש – כתבתי ואיירתי גם שלושה ספרי ילדים. הם נוצרו למען החטופים, וגם למען ילדי ישראל, שנחשפו לאירוע הנורא והמתמשך הזה. כשאני עומדת בכיכר החטופים, רואה ושומעת את כל מה שמתרחש סביבי, אני מבינה עד כמה המבוגרים לא מצליחים לעכל את המציאות הזו. ליבי יוצא אל הילדים. לכן, הספר הראשון שכתבתי מספר את סיפור חטיפתה של משפחת ביבס, כדי להנגיש את הסיפור לילדים, לייצר תקשורת מקרבת, להבין מה עבר עליהם, מה הם מרגישים, למה הם נחשפו, ואיך אפשר לעזור להם.

הספר יצא ביום ההולדת הראשון של כפיר ביבס, שצוין בעצרת בכיכר. על הבמה הוקרא הסיפור, והעברתי פעילות עם הילדים שהגיעו – כולל הקראה, שיח עם ההורים, ושאלות על איך נכון לדבר עם ילדים על מה שקורה כאן. את מיצב האנדרטה הבאתי מוקדם מאוד באותו בוקר שבו הושבו גופותיהם של בני משפחת ביבס זכרונם לברכה. ידעתי שאנשים יחפשו מקום לבטא בו את הרגשות שלהם – אז יצרתי אותו.

בימים אלה, עומדת להיפתח תערוכה על כל פועלי בתקופה הכואבת הזו. הרצון להקים את התערוכה נבע משני מניעים עיקריים: הראשון – לומר תודה לצלמים שליוו, תיעדו והפיצו את המסרים שלי; השני – להזמין את הציבור לבוא, לראות, להבין, ולהאמין שגם הם יכולים להשפיע. כל אחד ואחת בדרכם. צריך רק לבחור לפעול. להעז לעשות. אני מאמינה שלכולנו יש את היכולת. הכל עניין של בחירה, רצון ואמונה.

הכותבת היא הילה גלילי, ארטיביסטית, מעצבת מוצר ופעילה למען שוויון זכויות לנשים והשבת החטופים. בעשייתה היא משלבת אמנות חזותית עם מחאה ציבורית, תוך נאמנות לחזון הומני ולשפה אישית-אמנותית ייחודית. "קשורה בעיניים פקוחות" – תערוכת הבכורה שלה – תיפתח ב־30 באוקטובר בגלריה לאמנות במרכז עמיעד, יפו (נעילה: 16 בנובמבר). התערוכה כוללת מיצגים, מיצבים, ספרים, איורים מקוריים, תכשיטים וצילומים שתיעדו את פעילותה – כולם עוסקים במפגש שבין אמנות, חיים והיסטוריה מתהווה. מרכז עמיעד לאמנות, עמיעד 12, תל אביב-יפו (שוק הפשפשים), שעות פתיחה: א׳–ה׳ 10:00–13:00, 17:00–21:00 | ו׳ 10:00–17:00 | שבת 10:00–21:00