הילד שלי מרביץ לי

כשהיה יניב (שם בדוי) בכיתה א', בדיון כיתתי לפני יום כיפור, שאלה המורה את התלמידים מי צריך לבקש מהם סליחה. יניב הצביע וענה: "אבא, כי הוא מרביץ לי". המורה הקשיבה, ולאחר השיעור העבירה את הנתונים ליועצת בית הספר.

באותו בית ספר לומדת אחותו דניאל (שם בדוי) בכיתה ד'. היועצת זימנה אותה לשיחה כדי לדעת מה יש לה לומר בנושא. דניאל סיפרה כי אביה צובט אותה חזק, "עד שלא נשאר לה עור". במשך מספר שבועות עקב צוות בית הספר אחר הדברים, והעביר את הנושא לטיפול המשטרה, אשר מיהרה לזמן את אבי המשפחה לחקירה. מכאן התגלגלו העניינים ככדור שלג. אבי המשפחה תוחקר ארוכות, ומייד לאחריו האם. כאשר התבררה התמונה האמיתית, הועבר המקרה למעקב מחלקת הרווחה בעיר, ומספר חודשים לאחר מכן נסגר התיק.

נעמה (שם בדוי), האם, הסבירה מדוע: "מבלי להיכנס לעוינות אשר הפגינו כלפינו במשטרה במהלך החקירה, הדברים אינם כפי שהציגו אותם ילדינו. בני יניב בן השמונה הוא הילד האמצעי בבית. מגיל צעיר הוא מתנהג בצורה מאוד אגרסיבית כלפי כולם, תוך כדי משחק. האבסורד הוא שמספר חודשים לפני שהסיפור הזה צץ התחלנו טיפול פסיכולוגי איתו, כי הבנו שהמצב רק מחמיר ואין לנו כלים להתמודד איתו".

"אין לי כלים להתמודד"

"מדוע הוא כזה אני לא באמת יודעת, אף אחד לא ממש נתן תשובה", אומרת נעמה. "חלק מהסיבות, להבנתי, הן גם בגלל שאביו משחק איתו באגרסיביות והילד הטמיע את זה כחלק מהתנהגותו. הוכחנו לרשויות שאנחנו בטיפול פסיכולוגי שנעשה מיוזמתנו, ומי שמכה הוא בעצם הילד ולא אנחנו. הוא הפנה הרבה אלימות כלפיי, והיחידי שמסוגל לעצור אותו הוא בעלי. אך ברוב שעות היום בעלי אינו בבית, כך שעיקר ההתמודדות מוטל עליי".

"מאז המקרה בבית הספר אנחנו נדרשים להוכיח כל דבר. כשאחותו הגדולה שברה אצבע ברגל, היינו צריכים להוכיח שזה לא בגלל אביה, וכשהילד נחתך היינו צריכים להוכיח שוב שזה לא בגלל אביו. הפסיכולוגית שאיתה עבדנו הגיעה אף היא לתת עדות.

אסור היה לנו לשתף את הילד על אודות החקירות בנושא, אך הוא הרגיש שמשהו קורה וידע לקשר את זה לשיחה עם היועצת. אז בכל פעם שלא התייחסנו לדברים כפי שהוא ציפה, הוא איים עלינו שהוא יספר ליועצת".  

"גם עם בתנו הבכורה בת ה-11 לא היה לנו קל. היא סיפרה המון על דברים שאביה בכלל לא היה בבית כאשר הם קרו – סימנים כחולים על גופה ופגיעות שונות בגפיים. הפסיכולוגית העידה שלא אביה גורם להם, אלא המריבות בין האחים".

"בינתיים העניינים בבית נרגעו. הרישום במשטרה אמנם יישאר למשך מספר שנים, אבל לא זה מדאיג אותנו. אנחנו כל הזמן נזהרים שלא יהיה משהו בבית שיגרום לתסיסה מחודשת. בעלי למד להיזהר יותר במשחקים עם הילד, הילד עצמו נרגע גם כן. הטיפול הפסיכולוגי אשר היה יעיל – הופסק".



"היינו תחת זכוכית מגדלת תקופה מאוד ארוכה. מצד אחד, זה באמת בסדר. אין לי בעיה עם הרשויות. מצד שני, צריך לתת לנו, ההורים, כלים להתמודד עם הבעיה. אנחנו לא יודעים ולא מצליחים לפתור איתו את הבעיות, ואנחנו לא רוצים להרים עליו יד כדי להרגיע אותו. החינוך שאנחנו קיבלנו בבית כלל מדי פעם פליק בטוסיק, ולא מעבר. כאן, על פי החוק גם את זה אסור לי לעשות, אלא במידה שאני צריכה להגן על עצמי, מותר לי לבלום אותו ('חיבוק דוב') ולרתק אותו לרצפה מבלי לחסום לו את דרכי האוויר כאשר הוא מפעיל כלפיי אלימות. אז מה בעצם אני צריכה לעשות? אני מרגישה שכהורה אין לי כלים להתמודד".

עד כאן הסיפור של נעמה, שהוא אמנם קיצוני אך יכול להופיע ברמות כאלה ואחרות במשפחות רבות. ההורים מתוסכלים, וכאשר הילדים מציקים ואפילו מרימים יד על מישהו בבית, מה עושים? ומי אשם – המערכת או ההורים? מדוע אין בבתי הספר גם תוכניות העשרה להורים, כדי לדעת כיצד להתמודד עם אלימות מצד ילדיהם?

יש קווים אדומים

ד"ר דניאל גוטליב, המנהל הקליני של מכון שינוי בהרצליה, מנסה לשפוך אור על התופעה: "תופעה של ילד המפגין אלימות כלפי הורה היא תופעה לא כל כך שכיחה. היא מופיעה בדרך כלל לצד תופעות אחרות בעייתיות של המשפחה, כמו חוסר גבולות, חוסר ארגון וסדר במשפחה. ייתכן שיש ברקע סוגים אחרים של אלימות בתוך המשפחה – הורים כלפי ילדים או הורים כלפי הורים. זו התנהגות יוצאת דופן, בדרך כלל גם במשפחות שמתמודדות עם כל מיני בעיות. יש קווים אדומים גם מבלי שמישהו יגדיר אותם במילים. כאשר הסדר הטבעי במשפחות מתפרק – רואים תופעות שכאלה. בעיות של התנהגות אגרסיבית מופיעות יותר אצל בנים, אך ניתן לראות תופעה כזו גם אצל בנות".

יש התייחסות אחרת לתופעה כאשר היא מתרחשת בגילאים שונים?
"התופעה יכולה להופיע בכל גיל, אך ניתן לראות זאת בצורה שונה כאשר מדובר בילדים קטנים מול גדולים. כאשר הם גדולים, התופעה מדאיגה. כשילד בן ארבע נותן מכה להורה – הוא אינו מסכן את ההורה, אך ילד בן 12-14 שנותן מכה להורה, זה גם מסוכן וגם מדאיג. ילד קטן שמכה מחקה התנהגות בדרך כלל, עד אשר מעמידים בפניו גבולות – 'לאמא לא מרביצים'.

"התנהגות כזו מצביעה תמיד על מצוקה מאוד קשה אצל ילדים. אצל קטנים ניתן לראות זאת פה ושם בטווח הנורמה. עם גדולים יותר זה מצביע על מצוקה קשה בכל מיני כיוונים: בינם לבין עצמם, בתוך המשפחה מול ההורה, עם בן הזוג של ההורה אם זה בנישואים שניים. מדובר בקריאה לעזרה. זה מעשה די נואש".



הילד בתפקיד המחנך

מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד מספרת מניסיונה: "אין גיל ספציפי שבו מתחילים לראות אלימות כזו. ככל שההורים פחות יודעים לשים גבולות ולהבהיר שהתנהגות כזו אינה מקובלת עליהם, זה מתעצם".

"הנה דוגמה למקרה בו נתקלתי בבית הספר: אמא חד-הורית הוזמנה עם בתה בת העשר לשיחת הבהרה לגבי התנהלות הילדה. תוך כדי שיחה פנתה האם לילדה ושאלה מדוע היא נוהגת כך. הילדה, בלי להתבלבל, הרימה יד על האמא ואמרה: 'לא רוצה לענות לך'. האמא לא הגיבה והצוות התרעם עליה. האמא אמרה שזה קבוע בבית. הילדה מרביצה לה מגיל צעיר מאוד אם אינה מקבלת את מה שהיא רוצה, והאם אינה מייחסת לכך חשיבות. מדובר באישה חלשה מבחינת היכולת להציב גבולות, שמגוננת מאוד על הילדה. יש לה סימנים של אישה מוכה, אבל מהבת ולא מגבר. הילדה מוגדרת ילדה אלימה".

"התופעה תופסת תאוצה. אני חושדת כי הסמכות ההורית היא לא דבר ברור מאליו. ילדים שלא מציבים להם גבולות, למדו שככל שהם דורשים יותר ואלימים יותר – הם משיגים יותר. כאשר אמהות נמנעות מלכתחילה מלהיכנס לסיטואציה – הילדים משיגים את מה שהם רוצים".

ד"ר גוטליב מסביר: "כדי שילד יגיע למצב כזה הוא צריך להיות במצב שהוא שוכח איך להיות אמפתי כלפי האחר, שוכח שאם הוא מכה מישהו זה כואב. הוא צריך להיות במקום בו הוא לא מרגיש ולא מקבל את ההיררכיה בתוך המשפחה. ילד גדול שמכה הורה מצהיר – 'אתה לא הורה שלי, אתה לא מחנך אותי. אני מחנך אותך'. זה בדרך כלל נובע מתהליכים אחרים שקורים במשפחה, כמו ילדים שחיים באווירה אלימה באופן כללי בבית.

"ודוגמאות אינן חסרות: למשל, ילד שהוריו גרושים וממשיכים במאבק תמידי גם לאחר הגירושים. הילד קרוע בין שני ההורים: גר עם הורה אחד, אולי רוצה לגור עם ההורה השני כי הוא חושב שאולי אצלו יהיה יותר טוב. אם הוא רואה שההורים מתייחסים אחד לשני באלימות פיזית או מילולית והוא מזדהה עם אחד ההורים, לא רק מתוך הזדהות אלא גם מתוך מצוקה – הוא מפנה כעסים".

בחלק השני של הכתבה: כיצד עלינו להגיב אם הילד מכה אותנו, וגם: מיכל דליות מסבירה מה עומד מאחורי אלימות של ילדים»

 

מתוך: מגזין להיות משפחה

לעשיית מנוי, לקבלת גיליון מתנה