הפריצה ל"האח הגדול": הרגע שבו הריאליטי קיבל סטירה מהמציאות

ביום שישי האחרון הדלקתי טלוויזיה, וכמעט שנדהמתי מהמחזה שניצב לנגד עיני. אישה מבוגרת קפצה על מה שנראה כמו שרפרף בר, מבטה נעול בבלון מתנפח שניצב לפניה, ומאחוריה צביקה הדר מעודד בקריאות "הופה" ו-"חזק, חזק". 45 שניות שלמות של אישה קופצת בחיוך על כיסא. "כלוב הזהב" נקרא החרא הזה, שעשועון משנת 2014 שחזר לחיים בחודש ינואר האחרון, ואילולא סיכת החטופים על דש הבגד של צביקה הדר, לא הייתי יכול לנחש שלא הוקרנה בשידור חוזר מימי צוק איתן. כבר אז היא היתה פריט אסקפיזם מטופש להחריד, אבל היום היא סתם עוד עדות למנגנון ההדחקה הישראלי.

יום שישי האחרון היה אחד הימים היותר מזעזעים מאז תחילת המלחמה. מהדורת החדשות, ששודרה רגע לפני הקרקס של "כלוב הזהב", נפתחה בידיעה על הכרעת הקבינט על כיבוש עזה, בניגוד לעמדת צהל. "הרמטכ"ל הזהיר: אם הולכים על זה, הסירו את השבת החטופים ממטרות המלחמה", דקלמה ליאור קינן. הפקרת חטופים, מאות אלפי צווי גיוס למילואימניקים שקורסים תחת הנטל, אמברגו נשק מגרמניה ובידוד עולמי שבדרך, וזה עוד מבלי לדבר על שני האייטמים הבאים: הרחבת חקירת קטארגייט והקרב על הדחת היועמ"שית. אל דאגה, שום דבר שיעצור אותם לשדר מיד אחרי אישה מבוגרת קופצת על כיסא.

>> אחותו של אביתר דוד מזועזעת ממצבו: "כל העולם חייב לראות"

למחרת האישה והכיסא, החדשות לא נשמעו יותר טוב. הכותרת הראשית במהדורת המוצ"ש של חדשות 13 היתה "בדרך לכיבוש עזה", בעוד השנייה דיווחה על הפגנות לשחרור החטופים שהתקיימו ברחבי הארץ, לצד קריאת משפחות החטופים לבכירי המשק לשבות. "החיים לא יכולים להימשך כרגיל", קראה עינב צנגאוקר. אל דאגה, שום דבר שיעצור את דוריה למפל מלהעביר את השידור ללירון וגיא בבית האח הגדול, רגע אחרי שציינה את מספר החטופים שעוד בעזה. סיכת החטופים שעל דש חולצתה אפילו זזה.

הסיכות שהוצמדו לבגדיהם של גיא זוארץ ולירון ויצמן כבר ממש צרמו לעין. בראשית המלחמה, בימים בהם למגישי הריאליטי עוד היתה טיפת בושה, נהגו לפתוח כל שידור בדיסקליימר שהזכיר את החטופים, הלוחמים והמלחמה ששם בחוץ – סוג של מס שפתיים שעזר לגשר את הדיסוננס הקוגנטיבי בין החדשות לבין תוכניות הריאליטי שמציגות מציאות שונה לגמרי. הדיסקליימר הזה נעלם לגמרי מהשידור אתמול, ואולי משאר העונה (סליחה, לא מצליח לראות כדי להעיד), כי המציאות של נווה אילן מנותקת מהמציאות שלנו כמו דיירי האח הגדול עצמם. ובמציאות הזו, אין חטופים, מלחמה, קריאה להשבית, מילואימניקים, קטארגייט, אמברגו ובידוד. כאן, כדברי גיא, "כל המדינה רוצים לדעת הערב רק דבר אחד". בחיים לא תנחשו מה זה: "מי יהיה המודח הבא מבית האח הגדול".

מציאות Vs ריאליטי

אתמול, ללא יותר מרגע אחד, המציאות הזו נופצה. כשעה לתוך תוכנית הריאליטי שבהגדרה מספקת בריחה מהמציאות, המציאות פרצה פנימה. קבוצה של מספר פעילות אמיצות של "עומדים ביחד" חיכו לרגע הנכון, ועם החזרה מהפרסומות התפרצו בשידור חי לתוך מסך הטלוויזיה שלכם. את הכיתוב "יוצאים מעזה" על חולצותיהם לא ראו הצופים של האח הגדול, אבל הם כן ראו את הפאניקה. "בוא נמנע פה את זה, הכל בסדר", אמר זוארץ עם פריצת המפגינות, מבלי להבין שהוא מספק דימוי מושלם להדחקה.

7 שניות בלבד – בערך שישית מזמן המסך של הקופצת על כיסא –  לקח לבימאי לקלוט את האירוע ולחתוך ללופ וידאו של דיירי הבית מחליפים מבטים לחוצים לפני ההדחה. גיא ולירון ניהלו בקור את האירוע, בעודם מנסים לצלוח את הפרומפטר מבלי שישמע קול המפגינות נואמות על הבמה, תוך מאבק עם מאבטחים, נגד המלחמה בעזה. אחרי כחצי דקה המצלמה חזרה לראות את צמד המנחים. הרמז היחידי למהומה שהתרחשה פה היה במבט לחוץ של לירון ויצמן לעבר צד הבמה. גיא זוארץ, מנחה מנוסה ממנה, היה יותר חד – עיניו מישירות למצלמה, ההתלהבות לקראת הדחה לא פחתה, ואפילו החיוך שלו נשאר ללא פגם. יציב, מטאלי וקר כמו סיכת החטופים על הדש.

אין לי ספק שכאשר כל מנחי הטלוויזיה הללו לובשים את סיכת החטופים שלהם, הם מלאים בכוונה. אני בטוח שחלקם גם מתנדבים, תורמים או אפילו נמצאים ביחסים קרובים עם בני משפחות חטופים. אבל בתפקידם כמנחי טלוויזיה, הם בסך הכל הסחת דעת. ליצן קרקס שמבדר את הקהל בזמן שמטשטשים את העובדה שאריה אוכל את הלוליין. סיכת החטופים שעל בגדם הפכה לסמל חסרת משמעות, כי מעשיהם אומרים אחרת. לא ברמה של סיכות חטופים על דש בגדי חברי ממשלה שמפקירה אותם, אבל בהחלט סימן שנקרע ממטרתו. שיקראו לזה "העלאת מודעות" כמה שירצו, בסוף הם עומדים על הבמה בחיוך ואומרים "בואו נמנע את זה".

הפריצה אמש היתה רגע שבו הקו המפריד בין המציאות לריאליטי סוף סוף נסדק. כאילו מופע האימים הליצני על המסך התעמת עם משהו גדול ממנו, עם הקרע שכבר אי אפשר להתעלם ממנו. ממש רציתי, בדיעבד, שפעילי מחאה יפרצו גם ל"כלוב הזהב" – עוד דימוי מצוין – ויזעקו על האישה שמקפצת בחיוך על כיסא. שיפרצו לרוקדים עם כוכבים, לאולפן החדשות, לפגוש את העיתונות, לתוכניות הבוקר, לגיא פינס ולשום פלפל ושמן זית.

אולי, רק אולי, ביום מן הימים יהיה מנחה שיביט במפגינים, ושלא יוכל עוד. שסיכת החטופים תבער על דש חולצתו עד שתגיע ללב, ותגרום לו להגיד "אל תחתכו מזה, נמאס כבר". שיסכן את משרתו, את מקומו בתעשייה, ויודה בקולו שתעשיית הבידור הפכה למסך עשן, ושאי אפשר להתעסק בהדחות ביום שבו הוחלט לוותר על החטופים הנותרים. שאי אפשר יותר לקפוץ על כיסא ולהתעלם מהמציאות. רק אז, אולי, יהיה אפשר להאמין שוב שהאנשים על המסך הם באמת אנשים, ולא פרומטר עם רגליים.

הכתבה פורסמה במקור באתר טיים אאוט