הבית שגרים בו אנשים שאין להם פחד גבהים
על מגרש של חצי דונם, מול חורשה פתוחה, נבנה בית פרטי בשטח של כ־250 מ״ר, שמגדיר מחדש את המושג "בית משפחתי", ויש בו אלמנט אחד מרכזי שאי אפשר להישאר אדישים אליו
הבית שלפניכם שאינו מחפש הצהרות, אלא חוויה יומיומית מדויקת, כזו שמחברת בין פנים לחוץ, בין תכנון מוקפד לצניעות חומרית, ובין אדריכלות ברורה לחיים שמתרחשים בתוכה. על התכנון והאדריכלות אחראי ינון בן דוד, ממשרד בן דוד גולדברג, שמוביל כאן גישה מאופקת ובטוחה בעצמה: בית שלא מנסה להרשים, אלא להרגיש נכון לאורך זמן.
הבית מחולק באופן חד וברור: קומת הקרקע מוקדשת בעיקרה לחלל הציבורי ולכמה חדרים נוספים, בעוד שהקומה העליונה מכילה את רוב חדרי השינה. עם הכניסה לבית נחשף חלל ציבורי גבוה, עם מפתחים של שתי קומות הפונים דרומה, ומיד נוצרת תחושה של אור, אוויר ונוף.
אחד האלמנטים המזוהים ביותר עם הבית הוא הנדנדה התלויה – רשת רחבה שנמתחת מעל החלל הציבורי הכפול. זהו אלמנט שנולד מתוך בקשה אישית של אב המשפחה, איש הייטק שעובד מהבית, וחלום ילדות שרצה לממש עבור הילדים וגם עבור עצמו. הנדנדה אינה גימיק, אלא ביטוי לגישה של הפרויקט כולו: בית שמאפשר משחק, חופש ונוכחות אנושית בתוך אדריכלות מדויקת.
הסלון, המטבח ופינת האוכל מחוברים ברצף אחד, ללא מחיצות, אך עם היררכיה תכנונית מדויקת. מול הסלון ממוקמים המטבח ופינת האוכל, עם ויטרינות רחבות לשני כיוונים ויציאה ישירה החוצה. כך, גם כאשר נמצאים בתוך הבית – החוץ נוכח כל הזמן, כחלק בלתי נפרד מהחוויה.
לדברי בן דוד, הבחירה בחלל פתוח לא נועדה לייצר דרמה אדריכלית, אלא לאפשר זרימה טבעית של החיים. “זה בית שחי את עצמו,” ניכר בתכנון, “לא בית שמבקש שיתנהגו בו בזהירות.”
השפה האדריכלית נעה בין תעשייתי לרך. תקרת הבטון מעל המטבח נותרה חשופה כבר משלב היציקה, ומודגשת באמצעות תאורה מינימליסטית. לצידה מופיעים אלמנטים שמאזנים את הגולמיות: עץ טבעי, צבעוניות רגועה וחומריות שמכניסה חום. גם כאן ניכרת הגישה של בן דוד – שימוש בחומרים כפי שהם, בלי הסתרה ובלי ניסיון לייפות. הבית אינו מתנצל על היותו “צנוע”, אלא הופך את הצניעות לאיכות.
אחד המאפיינים החזקים בפרויקט הוא הקשר המתמיד לחוץ. החזיתות פתוחות, המרפסות רחבות, והבית כולו פונה לכיוון דרום אל הגינה והחורשה שמקיפה אותו. חזיתות הבית, הן בכניסה והן בצדו האחורי, מחופות בעץ ממוחזר – עץ אוסטרלי, אקולוגי, שנבחר כחלק מתפיסה של שימוש בחומרים טבעיים והשתלבות בסביבה.
תכנון הנוף, מחזק את התחושה שהבית “יושב בתוך הנוף” ולא מנותק ממנו. גם בקומה העליונה, החלונות הגדולים והפניות החכמות שומרות על אותה חוויה של מבט מתמשך אל הירוק.
בני הבית ביקשו לשלב עבודה מהבית כחלק בלתי נפרד מהתכנון. מתחת לגרם המדרגות תוכנן משרד קטן, סגור יחסית אך מואר, הפונה למרפסת הראשית. זהו חלל אינטימי, שמאפשר ריכוז ושקט מבלי לנתק את העובד מהבית ומהנעשה סביבו.
בקומה העליונה, החלוקה ברורה לא פחות: גשר אחד מוביל לחדרי הילדים, וגשר נוסף לחדר ההורים. סוויטת ההורים פונה אף היא אל החורשה, וממשיכה את הקשר הישיר עם החוץ גם במרחבים הפרטיים.
על עיצוב הפנים אחראית ליאור יונה, שבחרה להמשיך את השפה האדריכלית ולא להתחרות בה. העבודה שלה מתמקדת באיזון: ריהוט נמוך שמכבד את החלל הגבוה, צבעים רגועים שמרככים את הבטון, ופריטים שנבחרו בקפידה, בלי עומס ובלי דומיננטיות יתר.
זהו בית שלא מנסה להיות אייקון, אלא מקום לחיים. אדריכלות ברורה, חומרים טבעיים, חיבור עמוק לנוף ותכנון שמתחיל מהאנשים שחיים בו. פרויקט שממחיש היטב את הגישה האדריכלית – אדריכלות בגובה העיניים, שקטה, מדויקת וכזו שמחזיקה לאורך זמן.