הבית שבו הרי ירושלים פוגשים את החיים המודרניים

במושב שקט הצופה אל הרי ירושלים, נבנה בית פרטי עבור זוג ושלושת ילדיהם, בית שמסמן נקודת מעבר משמעותית בחיי המשפחה. לאחר שנים של מגורים משותפים ביחידה קטנה וצנועה, ביקשו בני הזוג לייצר לעצמם מרחב קבוע, כזה שישקף את הדרך שעשו, את ההווה שהם חיים בו ואת העתיד שהם מבקשים לבנות. על מגרש של כ־700 מ"ר תוכנן בית בן שלושה מפלסים, המשתרע על פני כ־400 מ"ר, ובתוך כשנה וחצי בלבד הפך החזון לבית של ממש – אישי, מדויק ובעל נוכחות שקטה.

את תהליך התכנון והעיצוב הוביל מעצב הפנים ליעד יוסף, שקיבל מהלקוחות חופש יצירתי מלא. האמון שניתן בו ניכר בכל פרט, מהחלוקה האדריכלית ועד בחירת החומרים והפרטים הקטנים ביותר. “המטרה הייתה לבנות להם בית שמכבד את ההווה שהם חיים בו,” הוא מספר. המשפחה אינה שומרת מצוות, אך מחוברת עמוק למסורת, לערכים ולרוח. חיבור שמצא את דרכו אל תוך הבית באופן לא מילולי, אלא דרך חומריות, פרופורציות וארגון נכון של המרחב.

השפה העיצובית שנבחרה נשענת על חומרים טבעיים ומקומיים: אבן ירושלמית בגווניה החמים, עץ בעל נוכחות וטקסטורות אורגניות שמעניקות לבית תחושת שייכות ונצחיות. אלו אינם חומרים שנבחרו לצורך אפקט בלבד, אלא כחלק מתפיסה המבקשת לחבר בין הבית לנוף, בין הפנים לחוץ, ובין העכשווי לשורשי. הבית מאורגן כסדרה של “גופים אדריכליים” ברורים, היוצרים חלוקה מאוזנת של החלל הציבורי. כל גוף משרת פונקציה אחרת, אך כולם מתקיימים בדיאלוג הרמוני.

התכנון לשלושה מפלסים נולד מתוך רצון לייצר היררכיה ברורה בין אזורי החיים השונים. הקומה הציבורית פתוחה ומזמינה, מחוברת לנוף ולחיי היום־יום; הקומה העליונה פרטית ושקטה יותר; והמעברים ביניהן מתוכננים כך שהבית “נושם”. כל מפלס פועל בקצב אחר, אך כולם מחוברים בזרימה טבעית. זהו תכנון שמבין שמשפחה משתנה עם השנים, ושהבית צריך לדעת להכיל את השינוי הזה מבלי לאבד את האיזון.

לב הקומה הציבורית הוא המטבח, שמתנשא לגובה של שלושה מטרים ומהווה מוקד משמעותי בחיי הבית. הוא משלב טכנולוגיות מתקדמות עם נגרות פרימיום, ותוכנן לשרת הן שגרה משפחתית אינטנסיבית והן אורח חיים המחובר למסורת היהודית, כולל הפרדה מלאה בין בשר לחלב. בצידו הימני של החלל מוקם גוף אחסון נקי ומדויק, שמסתיר מאחוריו את כל מה שאינו חלק מהחוויה האסתטית, בעוד שבצידו השמאלי, באזור פינת האוכל, נוצרה נגרות ייחודית שהולכת ומתפתחת לספריית קודש. כך נוצר דיאלוג סמלי ועדין בין ימין לשמאל, בין יום־יום לטקסיות, בין אוכל לבין אמונה.

הריהוט בהתאמה אישית מבית OKNIN מהווה שכבה מרכזית נוספת בחוויית המגורים. הספה הגדולה והעשירה מגדירה את אזור הסלון ומחבקת אותו, שולחנות הקפה מחלקים את החלל לאזורי מפגש אינטימיים יותר, והכול מותאם בקפידה למידות החלל ולשפתו. שטיח שהוזמן בהתאמה אישית, במידות נדיבות של 5×3.5 מטר, מסמן את גבולות הסלון ומעניק תחושת פרימיום שקטה, כזו שאינה מבקשת להרשים אלא להחזיק את המרחב.

הגישה של יוסף ברורה ועקבית: קירות אינם רק קירות, אלא מערכות אחסון חכמות בקו אפס. מאחורי חזיתות נקיות ורגועות מסתתרים ארונות ותשתיות, כך שהעין פוגשת שקט, והחיים — סדר. אין כאן עומס, אלא דיוק; אין הצפה של פרטים, אלא בחירה מודעת במה שנראה ובמה שנשאר מאחור.

בקומה העליונה ממוקמת סוויטת ההורים — מרחב שתוכנן כמקדש פרטי של שקט והתכנסות. זהו אינו רק חדר שינה, אלא אזור מעבר מהעומס אל הרוגע. בר משקאות אישי, חדר ארונות שקוף שמייצר תחושת אווריריות וחדר רחצה מרחף מחופה אבן טרוורטין יוצרים יחד חלל שמאזן בין טבעיות לאור. האבן פוגשת אלומיניום, החומר הגולמי מתמזג עם קווים מעודנים, והרוך נכנס דרך שכבות של טקסטיל, מצעים ווילונות שמלטפים את האור ומרככים אותו.

גם כאן ניכרת החשיבה על חוויית החיים ולא רק על המראה: הסוויטה מאפשרת ניתוק, אך לא ניכור; אינטימיות, אך לא סגירות. זהו מרחב שמזמין האטה, התבוננות ושקט, מקום שבו היום יכול להסתיים בקצב אחר.

התוצאה הסופית היא בית שמספר סיפור אישי מאוד. הוא עכשווי אך שורשי, פרקטי אך מלא רגש, כזה שאינו מנסה להרשים אלא להיות נאמן לאנשים שחיים בו. בית שמושתת על אהבה גדולה למשפחה, לנוף ולחיים עצמם — ומוכיח שעיצוב טוב מתחיל בהקשבה, ומסתיים בתחושה.