הארץ המובטחת

באלבום התמונות של חברה שחזרה מאמריקה הדרומית, בין תמונות של הרים ומדבריות, אינדיאנים וארגנטינאיות, נתקלתי בתמונה של ילד בלונדיני לבוש מכנסיים עם שלייקעס. התמונה צולמה, סיפרה החברה, כששהתה שלושה ימים אצל משפחת ביילר, אמישים אמריקאים שחיים בלב הג'ונגלים של בוליביה. שנתיים לאחר מכן, כשטיילתי באמריקה הדרומית, הגעתי גם אני למשפחת ביילר וחייתי במחיצתם שישה שבועות.

שורשיהם של האמיש במאה ה-16, והם מאמינים שהם הנוצרים האמיתיים. הם שייכים לזרם נוצרי שנקרא אנבפטיסטים (הטובלים מחדש), שיצא נגד הטבלת תינוקות. לטענתם התינוק אינו מודע למעשה ההטבלה ולחשיבותו, ולכן הטקס חסר משמעות בשבילו.

אנבפטיסטים נטבלים בבגרותם, כשהם מוכנים לקבל על עצמם את דרכו של ישו. רובם בוחרים להיטבל בגיל 17 עד 20, אבל יש כאלה שנטבלים מאוחר יותר. החובה היחידה היא להיטבל לפני החתונה. אחד הזרמים האנבפטיסיטים הוא הזרם המנוניטי (Mennonites), שנוסד והתפשט בארצות השפלה במאה ה-16, זרם שדגל בהפצה של אמונותיו, בהם טבילה מאוחרת ואי אלימות. בסוף המאה ה-17 פרשה מהמנוניטים קבוצה בהנהגת יאקוב אמאן משווייץ, שדגל במשמעת כנסייתית חזקה יותר. קבוצה זו היתה לאמיש.

סומכים על הכנסייה ולא על המדינה

האמיש נרדפו על ידי הקתולים והפרוטסטנטים באירופה, ורבים מהם נידונו למוות בטביעה בגלל התעקשותם לטבול בבגרותם. בעקבות הרדיפות היגרו בני האמיש במאה ה-18 לאמריקה – לנחלתו של ויליאם פן, מייסדה של המושבה פנסילבניה, לימים מדינת פנסילבניה. פן, שהיה גם פילוסוף, דגל בחופש הדת – לא רק לקבוצות שונות של נוצרים אלא אף ליהודים, והעקרונות שהתווה לפיהם את חוקת המושבה שלו הניחו את היסודות לדמוקרטיה ולליברליזם בארצות הברית, והיו לימים מקור השראה לחוקתה. גם היום במדינת פנסילבניה נמצאות רוב קהילות האמיש.

בארצות הברית האמיש חופשיים לחיות את חייהם על פי אמונתם. הם משלמים מסים, אבל מלבד זאת המדינה אינה מתערבת בענייניהם והם לא מעורבים בענייני המדינה ולא מקבלים את מרותה: הם לא מצביעים בבחירות, לא מתגייסים לצבא ואינם מחזיקים חשבונות בנק. ילדיהם מתחנכים במערכת חינוך נפרדת, והם לומדים עד כיתה ח', בדרך כלל בבית ספר שבו רק כיתה אחת ובה ילדים בגילים שונים.

האמיש גם אינם משלמים לביטוח הלאומי ולביטוח רפואי, ואינם נעזרים בהם, אבל כשעולה הצורך הם משתמשים בבתי חולים, ואז הקהילה כולה מתגייסת לתשלום האשפוז. לפי תפיסתם מי שמחויב לדאוג לצורכי הפרט הוא הכנסייה ולא המדינה. האמיש מקפידים לשמור על יחסים טובים עם שכניהם, אבל הם נמנעים מלאמץ סממנים של ה"אינגליש", כך הם מכנים את האמריקאים.

מלחמות השבת

האמיש אמנם מתנגדים לאלימות ולמלחמות, אבל בתוך הקהילה יש לעתים חילוקי דעות. משפחת ביילר ומשפחות אחרות בקהילה שבה חיו בארצות הברית רצו להעביר את הכינוסים הדתיים מיום ראשון לשבת. "בעשרת הדיברות כתוב שיום שבת הוא יום המנוחה", הסבירה לי שרה, "ובברית החדשה לא כתוב בשום מקום שישו העביר את הקדושה ליום ראשון".

בעקבות המחלוקת החליטו לפני 14 שנה כמה מהמשפחות לעזוב את הקהילה. מקצתן עזבו לבוליביה, שענתה על צורכיהם הן בגלל האדמות הפוריות והזולות והן מפני שהיא מדינה מתפתחת המאפשרת לשמור על מרחק בטוח מהשפעות שליליות של החברה המערבית-טכנולוגית. כדי להתרחק עוד יותר מהחברה המודרנית בחרו שרה וג'ו להתיישב ליד העיר איקסיאמס (Ixiamas), בצפון-מערב בוליביה, במקום שכבר חיו בו כמה משפחות אנבפטיסטיות. שרה וג'ו אכן בחרו מקום מרוחק. מלה פאס נסעתי 27 שעות מתישות כדי להגיע אליהם.

כשהגעתי לחווה ניגש אלי מרווין (20), בנם של שרה וג'ו, ולחץ את ידי בלחיצה מוצקה של עובד אדמה. בבית קיבלה אותי אחותו יהודית (18). בחווה גר גם אחיהם, נלסון (10), ויש עוד שתי אחיות גדולות שהתחתנו ועזבו את הבית, אחת לארצות הברית ואחת לאזור אחר בבוליביה.

כשרק התיישבו במקום, סיפרה לי יהודית, גרו כל בני המשפחה באוהל יחיד. את בית העץ הגדול שבו הם גרים היום בנו בעצמם. האמיש ידועים כנגרים מעולים, ובארצות הברית רהיטי העץ של בני הקהילה נחשבים איכותיים ונמכרים במחירים גבוהים.

הבית נעים, נקי ומסודר. חלונות הבית עשויים רשת בלבד. אין זכוכית מפני שלא קר, אין תריסים מפני שקמים לפני הזריחה, ואין סורגים מפני שאין מה לגנוב. בבית אין חשמל, ואת האוכל המוכן שנשאר מהארוחות מאחסנים בארון רשת. למטבח צמוד חדר שירות קטן שבו מאוחסנים הירקות, הפירות וצנצנות שימורים שיהודית ושרה הכינו. לבד מהברז במטבח אין בבית מים זורמים. בגינה יש ביתן שמשמש לשירותים, והנחל שעובר ליד הבית משמש לרחצה.

שטחה של החווה 300 דונם, ורובו נמצא בעמק רחב ידיים. ההרים מצדי העמק מכוסים צמחייה עבותה. במורד הנחל שעובר במרכז העמק נמצאת הנגרייה. למכונות הנגרות יש רצועות המחוברות לציר מרכזי, והציר מחובר דרך תמסורות לגלגל מים בקוטר חמישה מטרים בערך. כשרוצים לעבוד על אחת המכונות מחברים את הרצועה לציר, ופותחים במעלה הנחל מעבר למים, המסובבים את הגלגל.

הבית, החצר ובשר בתהליך ייבוש. אין מקרר, אוכלים מה שזמין

למי תודה ולמי ברכה

ביום העבודה הראשון הכַנּו מרווין ואני שדה לזריעה. חתכתי במצ'טה שורשי עצים שחדרו לחלקה. לאחר כמה שעות התגברתי על הבושה ושאלתי את מרווין אם יש להם כפפות.
"מצטער", אמר, "אנחנו לא משתמשים בכפפות. כפפות מתבלות מהר מדי".
"ומה עם הגנה לידיים?", ניסיתי בכל זאת.
"מתרגלים", ענה וחשף כפות ידיים שעורן נראה לי מחוספס יותר מהעור בכפות הרגליים שלי.

הבוקר מתחיל ב-5:30 בחליבה, אחת העבודות האהובות עלי. במהלך שהותי בחווה השתפרתי בה מאוד, אבל לא הגעתי לחצי מיכולותיהם של יהודית ומרווין בתחום. אחרי החליבה האכלנו את בעלי החיים. תפקידי היה להאכיל את החזירות ולהעביר קלחי תירס במכונה ידנית המפרידה את הגרגירים מהקלח. יהודית היתה מפזרת את גרגירי התירס לאווזים ולתרנגולות, ולפעמים גם תופסת אחדות מהן לשחיטה לקראת ארוחת צהריים.

בעשרה לשבע נלסון, הבן הצעיר, תוקע בשופר, וכל פועלי החווה ניגשים לשטוף את מגפיהם בנחל כדי להיכנס הביתה לארוחת הבוקר. ארוחת הבוקר כוללת יוגורט, מוזלי ופירות מהגינה – פפאיות, בננות ומנדרינות. לעתים קרובות גם בשר ואורז, שאריות מארוחת הערב הקודם. מכיוון שאין מקרר אוכלים מה שזמין. אחרי הארוחה קוראים פרק מהברית החדשה ומדברים עליו. הם מתייחסים לכתוב כפשוטו ואינם מתפלפלים ביניהם. המטרה היא להבין את דבר האל ולציית לו.

לאחר הארוחה מתפזרים לעבודות היום. ג'ו ומרווין עובדים בחוץ, ויהודית ושרה בבית. נלסון לומד ומשחק עם שכנו. שניהם לא הולכים לבית הספר, אלא לומדים בבית בהשגחת הנשים דקדוק אנגלי, חשבון והיסטוריה מספר לימוד שנקרא "ההיסטוריה העולמית מנקודת מבט נוצרית". כמו שאר ילדי האמיש, גם נלסון עוזר בעבודות החווה.

העבודה בחווה נמשכת עד שעות הערב, עם הפסקה לארוחת צהריים ולמנוחה קלה. זוהי עבודה פיזית קשה שחוזרת על עצמה. בעלי החיים מכתיבים את סדר היום, ועונות השנה מכתיבות את עבודות השדה.

שרה ונלסון ביילר ואחד הפועלים הבוליביאנים

הסליחה היא חופש

בשיחות שניהלנו בערבים, לאחר ארוחת הערב, שאלו אותי בני המשפחה שאלות רבות על היהודים שמאמינים בישו (יהודים משיחיים), על ישראל ועל המקומות המוזכרים בברית החדשה – נצרת, בית לחם, ירושלים, הכנרת. נשאלתי גם על היהודים ועל "בני ישראל" (הישראלים), שבהם הם רואים את ממשיכי דרכם של היהודים מתקופת התנ"ך. שיבת היהודים לארצם, הם מאמינים, היא חלק מהתוכנית האלוהית הכוללת שבסופה יחזור ישו.

כשסיפרתי להם שיש יהודים חרדים ויש יהודים חילונים, שאלה אותי שרה אם יש יהודים חרדים שגרים בערים הגדולות. עניתי לה שהרוב המוחלט של החרדים גרים בערים. היא הסתכלה עלי מופתעת ושאלה, "ואיך הם מגיעים לשדות שלהם?".

בערב אחר סיפר לי ג'ו על טבח שהתרחש בקהילה שהשתייך אליה בפנסילבניה. באוקטובר 2006 נכנס גבר אמריקאי חמוש לבית ספר של קהילת האמיש ולקח כמה ילדות בנות שבע עד 13 כבנות ערובה. לאחר כחצי שעה החל לירות בהן. עד שכוחות המשטרה פרצו פנימה הוא רצח חמש בנות, פצע חמש אחרות והתאבד. לתדהמתו של הציבור האמריקאי סלחו חברי הקהילה לרוצח, נפגשו עם משפחתו ואפילו נתנו לאשתו חלק מהכסף שהם קיבלו מתרומות כדי שתשקם את חייה. מהספרייה בסלון הביא לי ג'ו ספרון דק שכתב אחד מחברי הקהילה על הרצח, בכותרת "The Happening" – המקרה. לפני שהלכתי לישון עיינתי בספר. בעמוד הראשון הופיע המשפט: "כשאני סולח, אני משחרר לחופשי אסיר, והאסיר הזה הוא אני".

הטכנולוגיה היא אסון

רוב האמיש חושבים שטכנולוגיה אינה נחוצה ומפוררת את המשפחה ואת הקהילה. הטכנולוגיה גם מגבירה את התלות ואת הקשר עם גורמים חיצוניים (בנקים, חברות חשמל ותקשורת ועוד). יש אמישים, ובהם משפחת ביילר, המאמינים שהטכנולוגיה מבשרת את בואה של החיה (The Beast). החיה, כבר למדתי מאיימוס וג'ו, היא מושג מרכזי בחיי קהילת האמיש: הישות, שסמלה הוא המספר 666, היא הרוע המוחלט, האנטי-כרייסט, השטן בתחפושת. הם מאמינים שלקראת סוף העולם רוב האנושות תנהר אחר החיה, ומלחמת גוג ומגוג תהיה ההתנגשות בין מאמיניו הנאמנים של ישו ובין המאמינים בחיה. בסופה יושמדו נביאי השקר והנוהים אחריהם, ואילו ההולכים בדרכו של ישו יזכו בחיי נצח.

החיה מתוארת במעורפל בחזון יוחנן, הספר האחרון בברית החדשה. איימוס אמר לי שהחיה תבוא בצורה של גולם שהאדם יצר. זה יכול להיות חשמל, מחשבים או האינטרנט, אבל זה גם יכול להיות תרופות וחיסונים או ממשלות.

בפועל מידת השימוש בטכנולוגיה משתנה מקהילה לקהילה – ג'ו מגיע מקהילה שבה כלל לא משתמשים בחשמל, ואילו שרה באה ממשפחה שבה אמנם השתמשו בחשמל, אבל לא היו בביתה טלוויזיה, רדיו ומכונית. היום יש לשרה דואר אלקטרוני שהיא בודקת בימי השוק באיקסיאמס פעם בשבועיים-שלושה. כמו כולנו, גם האמיש מתפשרים עם המציאות.

המקום שבו מתרחצים בנהר. הגברים מתרחצים במכנסיהם, והנשים מתרחצות, לרוב בחשכה, לבושות בשמלותיהן, או שהן לוקחות דלי מים למרפסת ומתקלחות באמצעות ספוג

עושים שוק

בימי חמישי, מיד אחרי חליבת הבוקר, רותמים את הסוסים לעגלה ויוצאים לשוק באיקסיאמס. העיר איקסיאמס מתקיימת בזכות המנסרות העצומות המצויות מסביבה. כאן שוחטים את יערות הגשם, ומכאן שולחים קורות עץ יפהפיות לעטר בתי אמידים ברחבי העולם.

כשהגענו לאיקסיאמס העמיד ג'ו את העגלה במרכז הרחוב הראשי ולקח את הסוסים לנוח בצל. שרה ואני הכנו גלידה. לתוך מכל מתכת – שנמצא בדלי עץ – שפכה שרה חלב, סוכר, יוגורט ופודינג. בתוך דלי העץ, מסביב למכל המתכת, פיזרנו קרח וסגרנו את הדלי. שרה ישבה על הדלי ואני סובבתי ידית שנמצאת במכסה ומסובבת את מכל המתכת. כעבור רבע שעה הגלידה מוכנה.

הגברים חשובים יותר

שבת וראשון הם ימי מנוחה, אבל גם בסוף השבוע צריך לחלוב את הפרות ולהאכיל את בעלי החיים. כמו בשאר ימי השבוע, לאחר ארוחת הבוקר בני המשפחה מתכנסים לתפילה ולימוד, אבל הפעם הם יושבים בסלון ולא סביב שולחן האוכל. לגבי האמיש הנצרות היא דרך חיים, והם ממעטים בסמלים חיצוניים כמו צלבים ותמונות של ישו. מבחינתם הבית הוא הכנסייה, והצלב שהם עונדים הוא פנימי – הצלב שבלב.

בשבת לאחר התפילה ג'ו ואיימוס דורשים דרשות. עמוס דיבר בדרשה על שלושת ה-S שנדרשים מכל אדם – serve, suffer, scarify (לשרת, לסבול, להקריב).

אף על פי שג'ו ושרה עזבו את הקהילה בארצות הברית בעקבות ויכוח על יום קיום הטקסים, הם מאפשרים לילדיהם לרכוב בבוקר יום ראשון לכנסייה האנבפטיסטית כדי שיוכלו לפגוש את חבריהם. הדרשן, ג'ייק, אינו מבני האמיש. הוא גדל בקהילה של מנוניטים ומגדיר את עצמו מיסיונר נוצרי. הוא הגיע לבוליביה עם אשתו וששת ילדיו כדי להפיץ את הבשורה. האמישים, בניגוד למנוניטים, אינם עוסקים במיסיון. מהבחינה הזאת הם רואים את עצמם ממשיכי דרכם של היהודים, "עם סגולה", ורק מי שרוצה לקבל עליו את "עול המצוות" יכול להצטרף.

אחרי הדרשה של ג'ייק, אחד הבוליביאנים דרש בקצ'ואה, השפה המקומית. לאחר הדרשות שרו כמה שירים והתפללו. בסוף הטקס יכולים הנוכחים לקום ולספר מה ישו עשה בשבילם השבוע. אדוארדו, למשל, סיפר שהתרגז על הסוסים, ובזכות ישו הבין שהתנהגות הסוסים היא חלק מהבריאה ושהרוגז והעצבנות מחלחלים אליו וגורמים לו לכעוס על אנשים אחרים.

בחליבת הבוקר ביום המחרת שאלתי את יהודית מדוע נשים לא קמות ומספרות מה ישו עשה בשבילן. היא ענתה לי שככה זה, הגברים יותר חשובים.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"אלוהים הכי חשוב, מתחתיו ישו, מתחתיו הגבר ומתחתיו האישה", היתה תשובתה.
"יש לי לא מעט חברות שהיו שולפות עלייך ציפורניים אם היו שומעות את מה שאמרת", עניתי לה. היא חייכה אלי ואמרה: "גם אצלכם, בברית הישנה, כתוב ששרה ראתה את אברהם כאדון".

בניגוד לתפיסה המערבית, שבה הפרט, רצונותיו וזכויותיו עומדים במרכז, לפי התפיסה של יהודית, של משפחת ביילר ושל הקהילה כולה, גם הנשים וגם הגברים נועדו לשרת את האדון האמיתי – ישו.

אורן כהנוביץ' לומד לתואר שני בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה ומרצה על מסעותיו. ליצירת קשר בדוא"ל