אחרי שנים של מאבק, נעמה שחר מצטרפת אל שי־לי עטרי וחושפת כי נאנסה לכאורה על ידי אותו תוקף. שמו טרם פורסם, אבל ביממה האחרונה הוא מסתובב חופשי ברשת - והנפגעות זוכות לצונאמי של תמיכה נשית. ככה זה: כשהמערכת שותקת, לאמת יש דרכים יצירתיות משלה להישמע
לכל חשוד באונס יש שם. רק שבישראל 2026, יש לו גם פריבילגיה: להישאר בלעדיו. ליהנות מאלמוניות ולהמשיך לפגוע, בזמן שהחיים של הקורבנות כבר התפרקו. פרשת האונס שלשי־לי עטריומאבקה הממושך לחשיפת זהות התוקף, לכאורה, כבר מזמן חורגת מהסיפור הפרטי שלה. היא חושפת מערכת מקולקלת שבנויה להגן על השם הלא נכון. מה לעשות, ככה זה כשכוח, כסף וקשרים מאיידים את הצדק.
>> אחרי שחשפה כי נאנסה, שי-לי עטרי מאוכזבת: "מגינים על החשוד באונס"
בסוף השבוע האחרון נחשפה זהותה של נפגעת נוספת, שלכאורה נאנסה על ידי אותו חשוד. נעמה שחר פרסמה פוסט שבו תיארה את הלילה המעורפל והמסויט שעברה, ועכשיו, כמו עטרי, היא מבקשת דבר אחד בסיסי: ששם החשוד יפורסם. "השתקת אותי ללילה אחד, לא לחיים שלמים", כתבה.
עד לרגע זה, שמו של החשוד בפרשה נותר חסוי – למרות שכבר ב-5 במרץבית המשפט המחוזי בתל אביב התיר לפרסם את שמו. בישראל גלגלי הצדק נעים לאט, אבל דווקא מתוך הוואקום הזה צמחה ביממה האחרונה תנועת נגד אורגנית לחלוטין – הנישאת ברשת על גבי צונאמי אדיר של סולידריות נשית. המוני נשים ברשת משתפות פוסט המרמז לגבי זהותו של התוקף, בצורה פיוטית הלקוחה מעולם השירה והפרוזה – בקריאה לצדק ובקריאת אזהרה לנשים אחרות שעלולות להיות הבאות בתור. בתגובה, התוקף העלים את עצמו מהרשתות החברתיות.
!["מדינת ישראל הפכה לגן עדן לאנסים". שי-לי עטרי | צילום: אינסטגרם shayleeatary@](https://medias.atmag.co.il/www/uploads/2026/01/1768739968_481243_63941-1000x750.jpg ""מדינת ישראל הפכה לגן עדן לאנסים". שי-לי עטרי | צילום: אינסטגרם shayleeatary@")
בשורה התחתונה צריך לשאול: איך לעזאזל הגענו למצב שבו הנפגעת היא זו שנושאת את כל המשקל – השם, הפנים, סיפור הפגיעה – בזמן שהפוגע לכאורה נשאר בצללים וחי את חייו כאילו כלום? איך זה נהיה הסטנדרט? איזו מדינה בוחרת להגן על חשוד בעבירות מין על חשבון הקורבנות שלו? כמה קולות עוד נדרשים כדי שמשהו יזוז פה? וכמה עוד נשים שנפגעו מסתובבות עם הטראומה ועם הידיעה שהוא מסתובב חופשי ואנונימי?
איך לעזאזל הגענו למצב שבו הנפגעת היא זו שנושאת את כל המשקל – השם, הפנים, סיפור הפגיעה – בזמן שהפוגע לכאורה נשאר בצללים וחי את חייו כאילו כלום? איזו מדינה בוחרת להגן על חשוד בעבירות מין על חשבון הקורבנות שלו?
אם זו לא הייתה המציאות שלנו, זה היה פרק במראה שחורה: פיצ'ר חדש שמאפשר לתוקפים להמשיך לבצע את זממם – לקנות סם אונס, לטפטף אותו למשקה בלי שאף אחת תרגיש, ולפעול כשהיא כבר לא יכולה להתנגד, כאילו הייתה חפץ. בובת סמרטוטים.
בכל ערב נתון מישהי בישראל עלולה להיות הבאה בתור, ופרסום שמו של התוקף זה המינימום ההכרחי בשביל למנוע את זה. זאת חובה מוסרית בסיסית במדינה שמחזיקה מעצמה מתוקנת, אבל בפועל מפקירה אותנו לגורלנו בסמטה אלמונית חשוכה – לפרק את שם החשוד לאקרוסטיכונים ברחבי הרשת, עד שיידלק פה האור.