אחרי סערת יעל פוליאקוב והפלאס סייזיות, מודן מתייצבת לצד הנשים ששמות את עצמן בפרונט, ומסבירה למה היא אישית נשארת מחוץ למירוץ התחזוק
בקטע מתוך הפודקאסט שלדנה מודןויובל מנדלסוןב"כאן הסכתים", מודן משגרת אמירה מדם לבה. כפולואו־אפ לפרשתיעל פוליאקובוהפלאס סייזיות, התסריטאית והשחקנית מתייצבת דווקא לצד הנשים ההן – אלה שפוליאקוב העליבה אותן והשוותה אותן לפרות – ומדברת על החשיבות העצומה של הנראות שלהן ועל ההשפעה שלהן על נשים צעירות ומבוגרות כאחד.
>> אחוות השומן: יעל פוליאקוב, תירגעי. זה מה שאת לא קולטת
"יכול להיות שבנות שמנות לא מרגישות טוב עם עצמן, כי אף אחד לא מרגיש טוב עם עצמו", היא אומרת, ומיד מפנה את האש לכיוון השני: לדבריה, גם מי שמזריקות ועושות טיפולים אסתטיים, ומי שנמצאות בתחזוק אינסופי, לא בהכרח חיות בשלום עם עצמן. "התחזוק הזה כדי להיות אחרי גיל מסוים רזה ועם פנים מתוחות דורש המון זמן", היא מסבירה. "לקח לה שש שעות – לא רוצה להקדיש את שש שעות ביום לדבר הזה, לא מעוניינת".
האמירה של מודן לא נועדה לשיימינג ולא הופכת את האנטי־בוטוקס לאידיאולוגיה. להפך. היא מדגישה שהפמיניזם עדיין בתחילת דרכו, שהצעדים קטנים, ולכן עצם זה שיש נשים ששמות את עצמן בפרונט, בכל מידה ובכל גיל, הוא מהלך בעל משמעות. גם אם אין מאחוריו מניפסט מלומד. "הן עוזרות לבנות הצעירות, או גם למבוגרות, לנשים שקשה להן. זה מקדם ומשחרר למקום טוב יותר, וזה דבר חשוב מאין כמותו".
זה מסר חשוב של מודן. ובין השורות היא מציעה זווית אחרת על הדיון: לא רק איך אנחנו נראות, אלא כמה מהחיים שלנו אנחנו מוכנות להשקיע בזה. בעולם שבו נשים עדיין נמדדות קודם כל דרך המראה, עצם הסירוב להשתתף במירוץ התחזוק הוא אמירה. ובמקביל, עצם הנוכחות של נשים בכל מידה, גיל וסגנון בפרונט היא כוח בפני עצמו. בין הזרקות לטבעיות מוחלטת יש אינסוף גוונים, והשאלה היא לא מי מזריקה ומי לא, אלא כמה זמן, כסף ואנרגיה כל אחת בוחרת להשקיע בשביל ה"וואו" הזה. בסופו של דבר, כל אחת רשאית לבחור את מה שעובד לה, ולהיות שלמה עם זה.