בריאן כוכב עליון

"תגיד, מרילין מנסון באמת כזה פסיכופת?" שאלתי פעם מזמן ובאנגלית את מייק סימפסון, חצי מצמד הדאסט ברודרז, שהפיק מוסיקלית את אלבומו החדש דאז. "באולפן הוא מסתובב עם כפכפים ובכלל קוראים לו בריאן", הגיעה תשובה מחויכת ממי שאחראי ישירות למפגעים מוסיקליים קשים דוגמת להיט הנעורים המטריד mmm-bop של הנסון בסוף האלף הקודם, אך בד ובבד גם לodelay- של בק, Paul's Boutique של הביסטי בויז, קצת רולינג סטונס ועוד.

האמת היא שלא חשבתי אחרת. אם אתה מוצא את עצמך מאחורי דוכן נואמים מול אלפי בני נוער, המשוועים יותר מכל דבר אחר לדובר, רואים בך כמי שזועק את כאבם ושילמו כמה עשרות דולרים לכרטיס רק בשביל להריע לפרובוקציה הבאה שתעשה, גם אם היא מתכתבת ישירות עם היטלר, אז דבר אחד אתה בטוח לא- פסיכופת. אבל איש עסקים מצוין כנראה שכן.

"גם היום, כשמרד הנעורים שלי נמצא הרחק מאחור, אזכור השם מרילין מנסון ברדיוס של 15 מטר מאמא שלי עדיין מעורר בה רצון להחטיף לי כאפה ולשלוח אותי לחדר". בטח יש לא מעט בחורות, ולא רק אמריקאיות, שפעם היו מתענגות מייסורים לצלילי שורות כמו "just cut our wrist like cheap coupons and say that death was on sale today", והיום עובדות באיזה משרד בו הן יכולות להגיד את זה. ואם אתם סקפטיים בעניין אז קחו בחשבון שאין שום סיכוי שחשבתי על הציטוט הזה בעצמי.

"אורגיות מדומות בין חזירים, חשפניות לבושות עור, כפיתה, פרוטזות וכלובים", כך מתאר אימת הווספס בארה"ב את הופעותיו הראשונות. שום מילה על מוסיקה. לזה תוסיפו את הסקס אפיל של בחירת כינויים המורכבים משילוב בין אייקוני יופי לרוצחים סדרתיים ע"י כל חברי ההרכב, והדרך שעשה לנעיצת הסכין בלב האומה האמריקאית כמעט מובנת מאליה.

האיש הלא נכון בזמן הנכון, בדיוק מה שהנוער האמריקאי חיפש – גיבור מהצד האפל, ששם זין על כל מה שאסור במסווה של קובלנה כנגד צביעות הממסד והחברה. בעצם, אם אני לא טועה, נראה לי שגם אלביס התחיל ככה.

וככל שהנוער אהב אותו יותר כך הממסד תיעב אותו יותר. או שמא זה היה להיפך?

האגו הוא שבעצם הפיל את הממסד האמריקני, שלא השכיל להבין כי מאבקו הוא בעצם הדלק של אויבו. לפעמים עדיף פשוט לשבת בשקט ולתת לסערה לעבור.



מי רוצה להיות מבקר?

מוזר לנסות לבקר מוסיקה. אצלי זה קורה רק כשממש אין לי מה לכתוב על שום דבר אחר. אתה נכנס לאתרים של להקות שחברים שלך ממש מתלהבים מהם, ונזהר שלא ליפול לקלישאות מבקרי מוסיקה חבוטות. דיסקים אני לא קונה, וmp3's- אני מתעצל להוריד.

האמת היא שדווקא השבוע התגלגל לידיי הדיסק החדש ששירי מימון הוציאה באורנג', אבל לטובתי ולטובתה נראה שעדיף שלא אכתוב עליו, בטח אם יש לי כוונה לעשות את זה בלי להקשיב לו בכלל – מה שממש לא ישנה; שירי מימון, אורנג', הליקון- אתם כבר בטח יודעים מה יש בדיסק הזה, אפשר לעבור הלאה. בינתיים הוא מחכה בתוך שקית לבנה על הרצפה ומתפלל שאני לא אדרוך עליו בטעות לפני שאני מעביר אותו לבית הקברות למוסיקה שאמא שלי מחזיקה באוטו שלה.

בכלל, כל עניין הביקורת המוסיקלית מתקיים בד"כ כאחד מהשניים; כתיבה בה נקודת המוצא היא התחנפות לאמן, מה שהופך מיידית לשעמום ממוחזר, או האופציה האטרקטיבית יותר של תחרות שנינות עם כל מבקר מוסיקה אחר שקראת בחיים.

אם תשימו לב – מבקרי המוסיקה הטובים ביותר הם אלו בעלי הקטילות העסיסיות יותר. כמו ב-Pאנק- המוסיקה לא ממש משנה, מה שמשנה זו הגישה.

אז אמרו לי לבדוק את ה-young gods, להקה שוויצרית שפעם הייתי די בעדה, לא יודע למה, שמעתי אותם אולי פעם אחת בחיים- אולי בגלל התדמית או השם המגניב, אבל בטח שלא בגלל שהם משווייץ. אבל זה היה מזמן ומאז לא שמעתי מהם, עד שהשבוע מישהו המליץ לי על החדש שלהם, פעמיים.

החברה שלי הלכה לשתות ג'ין אנד טוניק בבטי פורד אז אני מתיישב מול המחשב ונכנס למייספייס שלהם. כמה תמונות, האמת נראים די חנונים, גיטרות אקוסטיות ושיט, ומשהו שנראה כמו בונגו. אף פעם לא סבלתי את הכלי הזה. הפעם היחידה שנהניתי ממנו היתה בסולו בונגו של פונזי באחד מפרקי Happy Days. אוקיי, הנגן של מייספייס מתחיל לנגן.

שיר העונה לשם הבלתי מעורר "I'm the drug" מתחיל ככה:

now we're waking up
face to face
we got dreams to share
lots of love to spare

זה בטח טקסט של איזה ילד בן שתיים עשרה מרעננה שלובש חולצות מטאל אבל שומע emo. מעניין איך הוא השתחל לפלייליסט של התוצר המוסיקלי השוויצרי הבכיר – ככל הנראה אי-פעם. אבל כנראה שככה זה בשוויץ, או- אם אין לך דאגות זה הזמן להתחיל לדאוג.