ביבי רוצה חנינה? גם אנחנו רוצות

כפי ששמתן לב, השבוע ראש הממשלה שלנו ביקש חנינה מהנשיא (זוכרות? יש כזה בחור). אני שמה רגע בצד את הדיון האם הוא צריך לקבל אותה או לא (ואני מחרחרת כדי, תאמינו לי שזה קשה לי), רק כדי להגיד משהו ממני: וואלה, ביבי, גם אני רוצה חנינה!!!

לעוד טורים של מור בירן מורג:
>> עכשיו זה רשמי: נשים בישראל הן סוג ב' – וזו הסיבה
>> הצביעות חוגגת: ברור שהדר מוכתר הוטרדה, אבל זה לא באמת הסיפור פה
>> הסיוט שאינו נגמר: ככה נראה השבי שאחרי השבי

באמת. הייתי שמחה לקצת חנינה מהדברים שמתישים אותי בחיים שלי כאן. למשל:

1. חנינה מקופונים (ומיוקר המחייה)

אני רוצה לא לחפש על כל פאקינג קנייה איפה יש הנחה מזורגגת של 30 שקל, רק כדי לא להרגיש שדפקו אותי ושבסוף אצליח "לסגור" את החודש. אני רוצה לגהץ את האשראי ברווחה, בשקט ושלווה, ולא לחטוף התקף חרדה על כל הצגה שהילדים רוצים ללכת לראות (מה שיכול להסתכם בחצי אלפייה לכל המשפחה), או בכל יציאה מהסופר. גם שם אני כבר קונה עם אפליקציה ש"צוברת" על כל מוצר – שמלכתחילה יקר יותר מבכל סופר אחר. וכן, אנחנו יודעים את זה, אתם פשוט יושבים מעבר לכביש ואנחנו חסרי אופי.

2. חנינה מחרדת פרנסה

אני רוצה חנינה מהחרדה האם המקצוע שלי ושל משרדי הפרסום שמעסיקים אותי ישרוד עוד שנת מלחמה, מילואים, תקציב מזעזע לשנת 2026 ואי וודאות של המשק. לאן כל הדבר הזה מתכנס? מלחמת חרבות פלדה? חורבן בית המשפט השלישי? דברו איתי דוגרי, אל תחסכו בפרטים הקשים, כבר יש לי מרשם לכדורים בתיק הרפואי.

3. חנינה ממערכת החינוך

הייתי רוצה חנינה מללמוד חילוק ארוך עם הילדה בגלל שהיא קוראת ספר בשיעור ולא באמת מצליחים ללמד ילדים 35 בכיתה.

בהמשך לזה, אני רוצה חנינה מההוצאות הפסיכיות שהן התוצאה של מערכת חינוך לא מתפקדת: חוג אנגלית, טיפול רגשי, והנה – השבוע רשמתי את התאומים לקורס הכנה לכיתה א' מהפאניקה שהמורה היחידה שיצליחו לגייס לכיתה היא אסירה לשעבר (מקווה שלפחות עבירות צווארון לבן). אגב, אסירה לשעבר זה במקרה הטוב. במקרה הרע יותר – היא אסירה לעתיד.

4. חנינה מהחדשות

אני מתה להתנתק מהחדשות ולא לדעת על כל עוול שקורה כאן לאזרחים, אבל אז אני ארגיש שאני מוסרת את המדינה שלי מבלי להיאבק עליה. וד"ש לכל החברים שלי שכבר עשו רילוקיישן.

5. חנינה מרגשות האשם

הייתי רוצה חנינה מהמצפון שיש לי. על זה שהיו חטופים שנתיים, ולא משנה מה עשינו כאזרחים – פשוט לא הצלחנו להוציא אותם קודם או להוציא יותר מהם בחיים. הייתי ממש שמחה אם האנשים שמנהלים את המדינה הזאת היו חשים כמוני, ומאפשרים להם לקבל את ה-4 מיליון שקל המסכנים שביקשו עבורם (הקואליציה הפילה הצעת חוק להענקת סיוע מיידי לשורדי השבי ולמשפחות החטופים החללים). אבל היי, כנראה שיותר חשוב לשמור את כספי המיסים שלנו למגזרים ייעודיים של חברי הקואליציה, לא חשוב שמות.

ולכמה חנינות בענייני זוטות, אם תרשו לי:

אני רוצה חנינה מלהסתכל במראה ולבחון את הפגמים שלי. באמת. גדלנו בדור שהדחיק את קיומו של צלוליט (כאילו הוא לא דחוק מספיק), ולמד פשוט לשנוא את עצמנו אם הוא לא 60-90-60. שזה אגב תיאור טוב לציונים שלי בזמנו. הייתי שמחה להיות קצת גבר. ג'ינס, טי שירט, נקסט.

הייתי רוצה חנינה מלהכין סנדוויצ'ים, מלמצוא חולצות לבנות לאירועים, מלקחת לחוגים, מלזכור גם להחזיר מהחוגים (חשוב), מלחגוג ימי הולדת לבובות (גם אצלכן זה קורה?), מלסיים בכוח סדרות ב-1 בלילה ואז להיות חייבת לקום בבוקר ולהגיע למסגרות עד 8:00. גם קצת חנינה מהקלדות לא תזיק, כי עוד שניה הידיים שלי נושרות.

בקיצור, אולי אני פשוט צריכה לטוס קצת לחו"ל. אבל עדיין לא לרילוקיישן. עוד לא עבדה תקוותנו. אולי עוד קצת וזה יקרה.