באנו חושך לגרש

מעטים החגים בַּמָּסוֹרֶת היהודית שמזוהים עם האור כמו חג החנוכה. לא סתם הוא נקרא גם חג הָאוּרִים, וכבר יותר מ-2,000 שנה שמדי חודש כִּסְלֵו, במשך שמונה ימים, מאירות חנוכיות סַסְגּוֹנִיּוֹת את החלונות של בתי היהודים בכל העולם. בחג החנוכה, שנועד להנציח את ניצחון המכבים על הַיְּוָונִים (במאה השנייה לפני הספירה הנוצרית) ואת הפתיחה המחודשת של בית המקדש אחרי שלוש שנים שבהן נאסר על היהודים להשתמש בו, האור מְסַמֵּל את חֵירוּתוֹ של כל אדם לחיות לפי אמונתו.

כמו המכבים, שנלחמו ביוונים החזקים מהם כדי להמשיך לקיים את המסורת שלהם וניצחו נגד כל הסיכויים, כך גם פַּךְ השמן: אחרי שבית המקדש שוחרר מֵהַכּוֹבְשִׁים נמצא רק כד קטן עם שמן זית טהור שאפשר היה להדליק באמצעותו את המנורה הגדולה. השמן שבכד היה אמור להספיק ליום אחד בלבד, אבל בדרך נס הוא סיפק אור לשמונה ימים, שבמהלכם ייצרו אַסְפָּקָה מחודשת. אחת הדרכים המקובלות לְפָרֵשׁ את הנס הזה היא שאם אתם דְּבֵקִים באמת שלכם ומאמינים בה, מספיק פך שמן קטן (או קומץ אנשים) כדי ליצור מאור גדול.

המסורת היהודית אינה היחידה שמאמינה באור כמקור לכוח וכסמל האמת, ובעולם קיים מגוון רחב של תַּרְבּוּיּוֹת שתופסות את האור בדרכים שונות ומְשׁוּנּוֹת. יכול להיות שזה אומר שאין רק אמת אחת אלא נקודות מבט רבות, כפי שתוכלו לְהִתְרַשֵּׁם עכשיו בעצמכם מהדוגמאות הבאות.

דִּיוָואלִי (פסטיבל האורות) | הודו, בין אמצע אוקטובר לאמצע נובמבר

כמו היהודים, הַהִינְדּוּאִים חוגגים את חג האורות כדי לציין את ניצחון הטוב על הרע. הַדִּיוָואלִי הוא חג רשמי בהודו, בְּנֶפָּאל, בִּסְרִי לַנְקָה, בְּמִיאַנְמָר, בְּמָאוּרִיצְיוּס, בְּסִינְגָּפּוּר, בִּטְרִינִידָד וְטוֹבָּגוֹ ובעוד מדינות שיש בהן ריכוזים גדולים של הינדואים. במהלך החג נהוג לנקות את הבית, ללבוש בגדים חדשים, לאכול ממתקים, לְשַׁגֵּר זיקוקי דינור, להעלות באש בובות גדולות שמסמלות את רָווַאנָה, מלך השדים, וכמובן, להדליק המון-המון אורות וּמְאוֹרוֹת.

מבחינת המנהגים והמועד הדיוואלי נשמע די דומה לחנוכה שלנו, אלא שבניגוד ליהודים (ולנוצרים וְלַמּוּסְלְמִים) שמאמינים באל אחד ויחיד, התרבות ההינדית מורכבת ממגוון רחב של אלים, והסיפור שעומד מאחורי חג האורות שלהם שונה מהסיפור שלנו: את הטוב והרע בו מסמלים אלים ולא בני אדם. לפי הָרָמָאיָינָה, שהוא הספר הקדוש של ההינדואים, כעס רָוָואנָה, מלך השדים, על האל רָאמָה וחטף את אשתו, סִיטָה, לממלכת לַנְקָה.

בעזרת האל-הקוף הָנוּמָן וצבא הקופים שלו, יצא ראמה להציל את סיטה, ובסוף גָּבַר על רוואנה והרג אותו. הניצחון של ראמה מסמל את ניצחון הטוב על פני הרע, והאורות בפסטיבל דיוואלי מודלקים לזכר האורות שהדליקו המאמינים בימי קֶדֶם כדי להאיר את דרכם של ראמה וסיטה בחזרה לביתם.

ויש עניין נוסף: האור בתרבות ההינדית לא מתייחס רק לטוב הַחִיצוֹנִי, שבא לגרש את החושך (כמו שגירשו היהודים את היוונים מבית המקדש), אלא גם לאור הפנימי, או לכוח הפנימי, שקיים בכל אחד מאיתנו. במובן הזה ניצחונו של ראמה על רוואנה מסמל את ניצחון הַנְּאוֹרוּת על הַבַּעֲרוּת (הַהַשְׂכָּלָה מול חוסר הידע), כשהמאבק בין השניים מתחולל כל הזמן אצל כל אדם.

פסטיבל האורות בהודו: ניצחון הכוח הפנימי

שבת האור | ירושלים, יום שבת לאחר יום שישי הטוב בחג הפסחא (באביב)

טקס אורות נוסף נהוג אצל הנוצרים הָאוֹרְתּוֹדוֹקְסִים (אחד הזרמים של הדת הנוצרית) והוא מתקיים בכנסיית הקבר שבירושלים, במקום שבו נקבר יְשׁוּעַ לפי המסורת הנוצרית. בכל שנה מתקבצים בחלל הכנסייה המוני מאמינים מקומיים ועולי רגל, שאף אחד מהם אינו מצויד בְּמַצָּתִים, בגפרורים או בכלים אחרים להבערת אש. בשעה 12 וחצי בצהריים מקיף הַפַּטְרִיאַרְךְ, הוא המנהיג העליון של הנוצרים האורתודוקסים, את הקבר של ישוע, ואחרי תפילה ממושכת נדלקת אש מעל הקבר החתום בְּשַׁעֲוָוה.

הנוצרים מאמינים שזהו נס, מפני שאין אף אחד שמדליק את האש. איך זה קורה באמת? לא ידוע, והסוד הזה נשמר בְּקַפְּדָנוּת רבה. קיימות השערות שונות, למשל שמדובר בחומר שנדלק מעצמו כשהוא בא במגע עם אוויר או עם מים. בסוף הטקס מצטיידים המאמינים בְּלַפִּידִים מהאש שהובערה מעל הקבר, נושאים אותם לכנסיות אחרות ברחבי הארץ, ואפילו מטיסים אותם במטוסים מיוחדים לכנסיות בחוץ לארץ (לרוסיה, ליוון, לְאוּקְרָאִינָה, לְבּוּלְגַּרְיָה ולשאר מדינות שהדת הרשמית בהן היא הנצרות האורתודוקסית)!

האש הזו, שמובערת מעל הקבר הקדוש בשבת האור, מסמלת את תְּחִיָּיתוֹ של ישוע – לפי הדת הנוצרית הוא קם לתחייה שלושה ימים אחרי שֶׁנִּצְלַב ואחר כך עלה הַשָּׁמַיְמָה, לגן העדן, וכך גבר על המוות. כמו במסורת היהודית, בנצרות מסמל האור את הטוב ואת האמת, אלא שאצל הנוצרים הטוב והאמת מיוצגים לא על ידי החיים בעולם הזה, אלא על ידי חיי הַנֶּצַח שלהם זכו ישוע והמאמינים שלו.

הנס של שבת האור עובר מירושלים לכל העולם

פסטיבל האיש הבוער | נֶבָאדָה, ארצות הברית, חודש אוגוסט

מדי שנה, בשבוע האחרון של חודש אוגוסט, נערך במדבר הסלע השחור במדינת נֶבָאדָה שבארצות הברית פסטיבל של שמונה ימים, ועשרות אלפי אנשים מגיעים אליו מכל רחבי ארצות הברית והעולם. הָעֶקְרוֹנוֹת שעומדים שמאחורי הפסטיבל הזה הם שיתוף קְהִילָּתִי, נתינה, עצמאות, ביטוי עצמי ושמירה על איכות הסביבה.

את פסטיבל האיש הבוער יזם בחור רגיל לחלוטין בשם לָארִי הַארְוִוי, שב-21 ביוני 1986, היום הכי ארוך בשנה, הבעיר עם חבריו פסל בגובה של שלושה מטרים בחוף בֶּיְיקֵר בַּסֶּן פַרַנְסִיסְקוֹ. כמה שנים אחר כך נדד האירוע הזה למדבר הסלע השחור, ומאז הוא מושך אליו קהל שרק הולך וגדל עם השנים. רגע השיא של הפסטיבל המדברי הזה מגיע בערב האחרון שלו, כשכל המשתתפים מבעירים יחד פסל ענקי דְּמוּי אדם שנמצא במחנה לאורך כל השבוע, ואיתו את המבנה הראשי ששימש את משתתפי האירוע.

את העקרונות של פסטיבל האיש הבוער אפשר למצוא בכל מיני מסורות דתיות, וגם ביהדות, אבל במקרה הזה אימצו אותם אנשים שלא בהכרח מִזְדַּהִים עם האמונה שעומדת מאחורי הדתות האלו. הבערת הפסל לא נועדה לְהַנְצִיחַ את האדם אלא לעשות את ההפך: להסביר שכל מה שקיים בעולם הוא בסך הכול עניין חוֹלֵף, בדיוק כמו איש מעץ שלא נותר ממנו דבר אחרי שהאירוע מסתיים.

שיתוף קהילתי ומסרים אקולוגיים בפסטיבל האיש הבוער

לוֹי קְרָטוֹנג (חג הסירות הצפות) | תאילנד, חל בסביבות נובמבר

מדי שנה, בליל הירח המלא בחודש ה-12 בלוח השנה הַתַּאיְלַנְדִּי, מתאסף קהל רב על שפת הנהרות במדינה כדי להשיט סירות קטנות עד ענקיות מעלי בננה, שעליהן נרות, פרחים, מטבעות וקְטוֹרֶת. רוב הָאוּכְלוּסִיָּיה בתאילנד מקיימת את המסורת הַבּוּדְהִיסְטִית, ואחת הַסְּבָרוֹת היא שטקס האורות הזה נועד לחלוק כבוד לבודהה, אבי הבודהיזם, שמכונה "המואר".

בודהה חי ולימד בהודו במאות השישית והחמישית לפני הספירה, אבל בניגוד לישוע או למוחמד הוא לא נחשב לאל וגם לא לִשְׁלִיחוֹ של אלוהים, אלא לאדם רגיל. הוא נולד כנסיך ועזב את הארמון כדי להכיר את העולם, ונדהם לגלות כמה סובלים פְּשׁוּטֵי העם ברחבי הודו. בדוהה החליט להביא להפסקת הַסֵּבֶל האנושי, אבל לא בדרך פִּלְאִית, אלא כך שכל אדם אַחְרַאי לעצמו ובוחר את הדרך שלו בצורה עצמאית. בחג הסירות הצפות משלחים התאילנדים את המכאובים, את הכעסים ואת הַחוּלְשׁוֹת שלהם על הסירות בנהר, ולפעמים מִתְוַוסְּפוֹת לַמְּנָחוֹת גם קְוֻוצּוֹת שיער או ציפורניים, שמסמלות את ההרגלים הישנים שאותם מקווים בעליהם לשנות.

בחג הסירות הצפות האור אינו מסמל את הטוב הַמּוּחְלָט, וקל מאוד להבין את זה: הבודהיסטים מאמינים שהטוב והרע אינם מוחלטים, אלא עניין של ראיית עולם אישית של כל אדם, הרי שאין מלחמה אמיתית בין החושך לאור. עבורם האור (או הנר) הוא מורה דרך, והחושך הוא מצב שאפשר לשנות.

משלחים את הכעסים והחולשות בסירות על הנהר

טוֹרוֹ נָגָאשִׁי (טקס המנורות השטות) | יפן והוואי, ללא מועד קבוע

לפי המסורת, טקס המנורות השטות נוֹעַד להאיר את דרכן של רוחות המתים בחזרה לעולם הבא. גם במסגרת החג הזה מְשִׁיטִים המשתתפים סירות בנהר, אבל כאן הן עשויות מנייר לבן והעניין הכי משמעותי בהן הוא האור, בלי התוספות והקישוטים של הטקס התאילנדי. מכיוון שכמו אצל התאילנדים, אורח החיים היפני מבוסס על המסורת הבודהיסטית, אי אפשר לייחס את האור בַּטּוֹרוֹ נָגָאשִׁי לטוב או לרע. המאורות הם בסך הכול אֶמְצָעִי לעזור למתים להגיע לִמְחוֹז חֶפְצָם, והם מסמלים את הנשמות שעברו מהעולם הזה לעולם הבא.

ומדוע הטקס מתרחש בנהר? התשובה פשוטה: היפנים הקדומים האמינו שבני האדם באים מן המים, והמאורות הצפים מסמלים את החזרה שלהם לִיסוֹדָם המקורי. כיום טקס המנורות השטות שונה קצת מבעבר. פעם לא היה לו מועד קבוע, אך כיום נערכים טקסים כאלו מדי שנה לזכר הַנִּסְפִּים באסונות גדולים, ובהם פצצת האטום שהוטלה על הִירוֹשִׁימָה בסוף מלחמת העולם השנייה. טקס הטורו נגאשי הגדול ביותר שנערך מדי שנה בכלל לא מתקיים ביפן אלא בחוף אַלָה מוֹאַנָה שבהוואי, שם מתכנסים אלפים לחגוג את סוף מלחמת העולם השנייה בהנחייתה של כוהנת שנקראת קֵיישׁוּ שִׁינְסוֹ.

בני האדם הגיעו מהים ולשם הם חוזרים