סבלם של החטופים מגדיר אותנו. האם עדיין אכפת לנו ממישהו אחר?

יש שירים שנכתבים לאט־לאט: עוד בית, עוד משפט, פזמון שמתחלף. ויש שירים שפשוט יוצאים במקשה אחת. הקלטה ראשונה באייפון של שתי דקות וחצי, וכל השיר כבר בפנים. כך נולד "בוא הביתה", השיר החדש שלי. הוא יצא ממני ברגע שבין ערות לשינה, כמו קול שמדבר מגרונן של נשים רבות שפגשתי השנה. נשים שמחכות לאהוביהן, שישובו, מהשבי או מהקרב. זהו קול של געגוע אופטימי, שלא מוותר על חזרתם.

השיר הזה מוקדש לחטופים ולמשפחותיהם, בתקווה ענקית שיחזרו כבר הביתה. שישובו להיות שלמים, שכולנו נהיה. השיר מגיע מהרצון לומר למשפחות היקרות: כאבכן אינו שקוף, וציפייתכן לא בודדה. כולנו איתכן. רק כשיחזרו נוכל להתחיל להשתקם, לבנות מחדש את המקום הזה, ואולי גם לחזור לנשום.

>> ישראל עוצרת: כל הסיבות שבגללן את צריכה לשבות היום

אני כותבת את המילים האלה מתוך תחושת דחיפות שלא מרפה, מתוך הידיעה שאין זמן לחכות לעוד שלב במשא ומתן, לעוד "פוש" על התפתחות במגעים, או לעוד קיפאון ומשלחת שחוזרת בלי בשורות טובות. הזמן הוא עכשיו. כל רגע שעובר הוא רגע שבו אנחנו מאבדים אותם, ואיתם גם משהו מעצמנו, מהזהות שלנו כעם וכמדינה. זהו עוד רגע שבו האחים שלנו נאבקים לשרוד, בלי לדעת מה יביא מחר. וכבר איבדנו רבים מדי בזמן הזה שחלף.

מאז השבעה באוקטובר פגשתי משפחות חטופים רבות, בהפגנות ובכנסת. אני לא מפסיקה להיזכר בהפגנת הנשים עם אמהות החטופות על הגבול עם עזה, בינואר 2024. אז ספרנו כמעט 100 ימים בשבי – מה שנראה נצח ארוך ובלתי נתפס. הגענו אליהן הכי קרוב שאפשר, אבל תהום השבי הפכה אותן לרחוקות כל כך. אני זוכרת איך צעקנו את שמות החטופות, אחת אחרי השנייה, והקריאה לעדן ירושלמי – "עדן, אנחנו פה בשבילך" – יחד עם אמא שלה והאחיות הלוחמות שלה, נצרבה בי. כל כך רצינו שהסבל הזה יגמר. האמנו באמת שזה עוד רגע קורה.

"אני זוכרת איך צעקנו את שמות החטופות, אחת אחרי השנייה, והקריאה לעדן ירושלמי – 'עדן, אנחנו פה בשבילך' – יחד עם אמא שלה והאחיות הלוחמות שלה, נצרבה בי"

 

באוגוסט 2024 התנפצו כל התקוות, כשגופותיהם של ששת החטופים הושבו לאחר שנרצחו בשבי באכזריות בלתי נתפסת. עדן חזרה, אבל לא כפי שקיווינו. בשבעה סיפרה משפחתה שהיא שקלה 36 קילו בלבד. אישה צעירה בת 24, שרק רצתה לרקוד, והחיים היו עוד לפניה. בבית המשפחה בדרום תל אביב ריחף הכאב הזה באוויר החם של אוגוסט, עטוף בתחושת החמצה נוראית.

החיים כצל

מאז השבעה באוקטובר החיים של רבים מאיתנו מתנהלים "ליד החיים". אנחנו מפגינים, נלחמים, עומדים לצד המשפחות. קמים בבוקר, עובדים, ובכל זאת מרגישים כל הזמן את המועקה – הזמן שחולף, והמחשבה הבלתי פוסקת על איך הוא עובר עליהם שם, בתוך סיוט שלא נגמר.

"אני, שאיבדתי את שני הוריי בגיל צעיר, מכירה את החוסר הזה שבין הצלעות. הכאב שונה, אבל הריק שאי אפשר למלא אולי קצת דומה. ויש גם הבדל: בסיפור שלהם – הסוף עוד לא נכתב"

 

החזרת החטופים היא לא רק שאלה של החלטה מדינית ומשא ומתן – זו שאלה על מי אנחנו רוצים להיות. אילו ערכים מובילים אותנו, ומה ערך חיי אדם כאן. הסבל שלהם מגדיר את זהותה של אומה שלמה: האם באמת אכפת לנו זה מזה, האם ליבנו לא אטום, האם סולידריות עדיין נותרה הערך שמחזיק אותנו יחד. ובזמן שעם שלם נלחם על זה, ראוי שמי שבכוחו להחזיר אותם יעשה זאת מיד, וידע שאין לו זמן. עבור עדן ועוד רבים זה כבר מאוחר מדי, אבל יש עוד חיים שאפשר להציל.

אני, שאיבדתי את שני הוריי בגיל צעיר, מכירה את החוסר הזה שבין הצלעות. הכאב שונה, אבל הריק שאי אפשר למלא אולי קצת דומה. ויש גם הבדל: בסיפור שלהם – הסוף עוד לא נכתב. ואם יש בידינו אפשרות להשפיע עליו, לעשות משהו, אני בוחרת בזה. בשירים ובמעשים. היום שוב אפגין עם המשפחות, בחום הזה של אוגוסט שמכיל בתוכו את כל הכאב והמועקה, כדי לומר להן שוב שהן לא לבד. שגם לי אכפת. ושאין דבר דחוף יותר מזה – שהם יחזרו.

הכותבת היא אריאל סגל, זמרת, יוצרת ומפיקה מוזיקלית. לצד עבודתה כמוזיקאית, היא משמשת יועצת פרלמנטרית לראש האופוזיציה יאיר לפיד. לאחרונה הוציאה את השיר "בוא הביתה", שנכתב לחטופים ומוקדש להם ולמשפחותיהם, בקריאה להשבתם הביתה.