חג בלי חירות: בפסח הזה גם נשים יהודיות בתפוצות חיות בפחד

בכל שנה, ערב חג הפסח הוא הרגע שבו משפחות יהודיות בכל רחבי העולם, מתכנסות מחדש סביב אותו שולחן, עם אותם שירים, אותם טעמים, אותן מסורות שמבקשות להזכיר לנו מי אנחנו ולאן אנחנו שייכים. בחג הפסח אנחנו מצווים במצוות "והגדת לבנך" – מצווה בה דור ההורים מעביר את הסיפור היהודי שלו הלאה לדור ההמשך וזו הזדמנות לשיח בין-דורי. אך דווקא בגלל זה, שולחן החג הוא גם המקום שבו אפשר לראות הכי טוב את מה שנשבר.

>> 15 שניות של תפילה עד הנפילה: יום בחיי תושב הצפון הבוער

כך נראה הקרע הבין-דורי: הורים שעדיין מדברים על ישראל בשפה של בית, שייכות, גאווה וזיכרון, ולצדם ילדים ובני דור צעיר יותר שכבר מתקשים לדבר באותה שפה. הם מפחדים מפוליטיקה, מתנערים מסממנים שיצביעו על זהות יהודית שיש בה מרכיב ציוני, כי משהו נסדק בדרך. התמיכה בישראל כבר אינה נחווית אצלם כמובנת מאליה, אלא כעמדה שצריך להגן עליה, להסביר אותה, ולעיתים גם להתנצל עליה ולשלם עליה מחיר חברתי.

ולמה זה צריך לעניין אותנו כאן בישראל? כי הקרע הזה לא נשאר רק בקהילות שמעבר לים. הוא נוגע בלב הקשר שבין מדינת ישראל לבין יהדות התפוצות. הקשר הזה לא בנוי רק על משאבים או שיתופי פעולה עם מוסדות השלטון, הוא בנוי על תחושת משפחה. על הידיעה שגם אם חיים רחוק, עדיין יושבים סביב סיפור משותף. וכשהדור הצעיר מתחיל להרגיש שהוא כבר לא בטוח שיש לו מקום בתוך הסיפור הזה, הקרע המשפחתי הופך לניכור לאומי וזה איום ממשי על הביטחון, הכלכלה והעתיד המשותף שלנו כעם.

הקהילות היהודיות נתונות בפחד שמהדהד בעל מתקפה על בית כנסת. דווקא בתוך האקלים הטעון הזה, מדינת ישראל לא מושיטה יד לקהילות הרפורמיות, אלא דוחקת אותן החוצה. בימים אלו הממשלה מקדמת את "חוק הכותל"

 

הקהילות היהודיות נתונות בפחד, שמהדהד בכל מתקפה על בית כנסת. הנה רק בפורים האחרון נורו יריות לעבר בית הכנסת הרפורמי Temple Emanu-El בטורונטו, שעות ספורות אחרי אירוע חג קהילתי. לפני כשבועיים, הותקף גם בית הכנסת הרפורמי Temple Israel במישיגן. אחרי כל צרור יריות המתיחות הפיזית מחלחלת ומותחת את העצבים עד הקצה. כל רעש בכניסה לבית הכנסת מקפיץ את הגוף. כל בידוק ביטחוני בכניסה לתפילה, מזכיר להם שהמציאות השתנתה. תוסיפו לזה את הביקורות הבלתי פוסקות ברשתות החברתיות, שמציפות את הלב ואת הראש עד שכבר קשה לחשוב באופן שקול, בתוך כל זה, הביקור בישראל מלפני כמה שנים, שהיה פעם זיכרון חם של חיבור ושייכות, פתאום מרגיש רחוק, מנותק, כמעט שייך למישהו אחר.

תוסיפו לזה שדווקא בתוך האקלים הטעון הזה, מדינת ישראל לא מושיטה יד לקהילות הרפורמיות, אלא דוחקת אותן החוצה. בימים אלו הממשלה מקדמת את "חוק הכותל", שימנע מרוב העם היהודי בתפוצות, המזוהה עם הזרם הרפורמי והזרם הקונסרבטיבי, להתפלל יחד ברחבה ייעודית בכותל בשם עזרת ישראל, נשים וגברים זה לצד זה, ויחשוף מתפללים, מישראל ומהתפוצות, לענישה פלילית חמורה. מדובר במסר הרסני למיליוני יהודים ליברלים ברחבי העולם. ודאי לצעירות וצעירים שרואים כיצד המדינה שאמורה להיות הבית הלאומי שלהם, מוקיעה את המסורות שלהם והופכת אותם ליהודים סוג ב'.

ובתוך כל זה, מי שנפגעות במיוחד מן ההתרחקות ומן ההדרה הן נשים: גם כאן בישראל וגם בקהילות היהודיות בתפוצות. נשים הן הראשונות לחוש כשהמרחב הדתי והציבורי נעשה צר יותר, כשהקול שלהן נדחק לשוליים, וכשהשייכות שלהן מותנית בציות לכללים שלא נכתבו עבורן. עבור נשים יהודיות ליברליות בתפוצות, המסר שמגיע מישראל הוא שהאופן שבו הן מתפללות, מובילות קהילה ומעבירות מסורת הלאה לילדיהן, לא נחשב יהודי מספיק. עבור נשים בישראל, זו עוד תזכורת לכך שכאשר הדת משמשת ככלי להדרה, נשים הן הראשונות לשלם את המחיר. כך נוצר קו ישיר בין ההדרה שחוות נשים במרחב הכותל, לבין התחושה של נשים יהודיות בעולם שהקשר שלהן לישראל הולך ומצטמצם. זו לא רק פגיעה דתית או פוליטית, זו פגיעה עמוקה בתחושת השייכות של נשים אל העם היהודי ואל הבית מדינת ישראל כביתו של העם היהודי כולו. אם מדינת היהודים אומרת לנשים, לצעירים וליהודים הליברלים שהם לא יהודים מספיק, אז מבחינתם נשמטת הקרקע מתחת לעצם הרעיון של קשר עתידי, שמחבר בין עבר-הווה- עתיד, ומבוסס על שותפות גורל. 

ומה יהיה בפסח? 

בארה"ב, בקנדה, באוסטרליה, בצרפת, ביוון – בכל העולם הקהילות מוכנות להתמגן. בתי הכנסת יבוצרו במאבטחים. הכניסה תהיה באישור שמי בלבד. ובאופן אירוני, בין בדיקת רשימות האורחים לבין מבטי החשד בכניסה, הן יפתחו את ההגדה וישירו בקול רם על היציאה שלנו כעם ישראל לחירות. אז הובלנו כולנו בנתיב בין 40 שנה לארץ המובטחת. היום, כאשר הארץ ישנה ויהודי התפוצות אמורים לבחור את הדרך להתחבר ולהרגיש חלק ממנה, נדמה שהיא הופכת להיות ארוכה ומפותלת יותר מבשנים עברו. דרך שמקשה על יהודי התפוצות, בייחוד הצעירים שבהם, ללכת בה תוך אמונה שמדינת ישראל היא מדינת כל העם היהודי.  

כמנכ"לית התנועה הרפורמית בישראל, בשיחותיי עם חברי מהתפוצות, אני נעזרת באמירה שמפוגגת הרבה מחלוקת פוליטית רגעיות. "עם ישראל לא נשאר עם אחד בזכות אחידות, אלא בזכות אחריות הדדית" חז״ל ניסחו זאת בפשטות הגדולה של המשפט: "כל ישראל ערבים זה בזה".  המילה "ערבים" מדגישה את הקשר של זה בגורלו של זה. של אלה הנושאים יחד הן את הנטל והן את הברית.

זו אולי התשובה החשובה ביותר לרגע הזה. כי אם יש עתיד לקשר בין ישראל לבין יהדות העולם, הוא יעבור דרך היכולת שלנו לומר ליהודים ויהודיות בכל מקום: אתן ואתם חלק מאיתנו. יש מקום. וישנה שייכות טבעית. יש לכן ולכם בית בתוך הסיפור היהודי והישראלי. 

בפסח הזה, דווקא כשהלבבות מתוחים אנחנו עשויים להישאר במקלטים וגם הקהילות ברחבי העולם יאלצו להתמגן, צריך לזכור את סיפור יציאת מצרים. יציאה לחירות שהתחילה בהחלטה אחת: עם של עבדים בחר לצאת יחד, לשאת יחד, ולהפוך לעם חופשי.

הכותבת היא אנה קיסלנסקי, מנכ"לית התנועה הרפורמית בישראל