הנרצחת הבאה יושבת עכשיו מפוחדת בבית – לא תעזרו לה?

בסוף 2025, קשה לברוח מהמסקנה הקשה והכואבת: החברה הישראלית איבדה עניין בחיים של נשים. אנחנו יכולות לדבר על מינויים, העברות תקציב, ייצוג בקבלת החלטות, הנהגה. אנחנו יכולות לחפש מילים גבוהות, או אולי מחוכמות, אולי דרך קמפיין, אולי דרך שלט בהפגנה. אנחנו יכולות לצטט ח"כים, אנחנו יכולות לבחון לעומק החלטות ממשלה, אנחנו יכולות לכתוב פוסטים ויכולות פשוט לשבת ולבכות, כמוני, מול המציאות הזאת. אבל האמת היא שנשים, לא חשובות לאף אחד היום. אני יודעת את זה כי 36 נשים נרצחו מתחילת השנה. זה אומר אישה כל שבוע וחצי. הן נרצחו מעצם היותן נשים. והתחושה היא שכולם כבר התרגלו, שרק למעטים ולמעטות באמת אכפת. 

>> 36 נשים נרצחו ב־2025: השמות, הסיפורים, והכאב שמאחורי כל אחת ואחת

נשחקנו עד כלות

זה מפתיע כי רק לפני שבע שנים בדצמבר 2018 הגענו למספר שיא, בזמנו, של 24 נשים שנרצחו בשנה אחת (עד תום אותה שנה המספר היה 25). הציבור לא הצליח להכיל מספר כזה. עשינו את הבלתי יאומן והייתה לראשונה בארץ שביתה ארצית "אני אישה אני שובתת" נגד אלימות כלפי נשים. מעל 30 אלף מפגינות ומפגינים, 150 מוקדי חסימות ומחאה בכל הארץ. חברות מסחריות כמו שטראוס ורמי לוי שבתו, אפילו שדות התעופה השביתו טיסות ל-24 דקות למען 24 נרצחות. 

"אנחנו צריכות לקרוא את השמות. להכיר את הסיפורים. להחזיק את הנרצחות איתנו בלב. לזכור שאם עבר שבוע וחצי, כנראה שנרצחה עוד אישה"

 

נשמע מוכר? ראינו הרבה כאלה לאחרונה. אתן יכולות לדמיין היום גל מחאה גדול כל כך, שמוקדש עבור נשים, בזמן שיש לנו כל כך הרבה כאב? כל כך הרבה שיקום לעשות? כל כך הרבה כעס ומוות ועצב מסביב? יכולות לדמיין עשרות אלפים אומרים די לאלימות כלפי נשים, כאשר אלימות בלתי נסבלת עוד מתרחשת בכל יום, ומגיעה אלינו בלילה בסיוטים הכי מודחקים? התשובה הכנה היא לא. רצח נשים לא רק בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה – כרגע, כציבור, הוא גם בתחתית סדר העדיפויות שלנו. לא כי אנחנו אדישות, כי נשחקנו עד כלות. זה לא במקרה, ככה זה בתקופות של שבר. הכל כאוטי והכל מקבל צבע אפור, עלוב, עצוב, חסר אופק. 

אני אומרת את זה דווקא כדי שנמצא את התקווה, לא להיפך. אני אומרת את זה כדי שנבין שהתפקיד שלנו השתנה. הרחובות אמנם נצבעו בצבעים אחרים בשנתיים האחרונות, אבל הם לא הכלי היחיד שלנו. המאבק שלנו חייב לקבל פנים וצורות נוספות. ויש לנו המון אפשרויות. אנחנו חייבות לכתוב שוב ושוב ש-36 נשים נרצחו השנה ברשתות החברתיות, לשלוח מיילים למפלגה שמייצגת אותנו ולדרוש פתרונות, לתרום כספים לעמותות שמקדמות מדיניות למענו, לפרסם קווי סיוע, אם יש לי חברה גדולה אזמין הרצאה בנושא, אם יש לי שטחי פרסום אז אשתמש בהם, אנחנו חייבות להכיר החלטות ממשלה, לדעת בדיוק איזה ח״כ בעדנו ואיזה לא, לדבר על זה במשרד, לדבר על זה בארוחה משפחתית וכמובן לבדוק מסביב אם אולי, אולי, מישהי זקוקה לעזרה. 

אנחנו צריכות לקרוא את השמות. להכיר את הסיפורים. להחזיק את הנרצחות איתנו בלב. לזכור שאם עבר שבוע וחצי, כנראה שנרצחה עוד אישה. כנראה שמישהי עכשיו יושבת בבית, מפוחדת. ואולי עוד כמה ימים, היא תהיה הנרצחת הבאה. ובשבילה, יש לנו מה לעשות. תמיד יש מה לעשות.