לידיעת הממשלה החדשה: כך קבר המבצע הצבאי האחרון את מעמד הנשים בישראל

שני תיקים קטנים ארוזים מחכים על הספה. לצדם סנדלים, לו ולה, מחכים להתמלא מחר בחול, בחצר הגן. שוב הרגשה של ראשון בספטמבר, בפעם המי יודע כמה בשנה הזאת. בבוקר, בן השנתיים עוד קפץ, כל רעש קטן מבחוץ הקפיץ אותו. ״אימא, זו אזעקה?״, הוא שאל בחשש. חבל שלא ראיתן את הפרצוף של בת הארבע שלי, כששאלתי איפה המסכות לפני שיצאתי לפזר אותם בגנים. מסכות, טילים, שירים וריקודים. הבה נגילה של ישראל 2021.

הילדים פוזרו למסגרות, שוב, והנה הזמן שלי לחפש את המחשב ואת החיים שלי, שנקברו יחדיו תחת הררי כביסה וברדק, שהצטברו ב־ 11 הימים שבהם החליטה ממשלת ישראל שדחוף לה להתכסח עם עזה. אוקיי, חמאס, מחבלים, אויבים, תושבי הדרום סובלים, אני מבינה הכול – אבל מה איתי? מה עם הקריירה שלי, שמטח טילים העיף אותה מתחת לאדמה, שוב, והחליף את החלומות שלי על הגשמה עצמית בשאיפה שהפעם אצליח לא לשרוף את השניצלים? אם גם אתן מצאתן את עצמכן בעת האחרונה טובעות בים גדול של תקוות קטנות ויין, החדשות הטובות הן שאתן לא לבד.

בנימין נתניהו ובני גנץ בישיבת קבינט במאי האחרון | | צילום: gettyimages/Amit Shabi

החדשות הרעות הן שמצבנו רע יותר ביחס לנשים באזורים אחרים בעולם. כן, אנחנו, נשות ישראל, שורדות מגפה עולמית ואלופות העולם בנשיאת פעוטות למרחבים מוגנים, אומללות ביחס לאחיותינו בעולם. הן סבלו רק מהקורונה, אבל נשים החיות באזורי סכסוך, מתברר, סובלות יותר, וזה מוכח. רק בשנה החולפת, במשך ארבע פעמים נאלצתי לאסוף את רסיסי הקריירה שלי ולהדביק אותם לכדי משהו, אבל בכל פעם שמערכת החינוך נסגרה, כך גם נסגרו השערים למקורות פרנסה אפשריים ולעצמאות הכלכלית שלי.

״שוב ושוב אמהות לא יכולות להגיע לעבודה או צריכות לעבוד מהבית כי אין להן סידור לילדים״, אומרת הדס בן אליהו, המנהלת המדעית של מרכז ״יודעת״ במכון ון ליר בירושלים, ״כמה פעמים מעסיקים מוכנים לקבל את זה? וגם אם את בת מזל והם מוכנים לקבל את זה, מה זה עושה למעמד שלך במקום העבודה? מה זה עושה לתפיסה שלך כעובדת מחויבת למערכת, כמישהי שאפשר לסמוך עליה, כמישהי שיכולה להיות ראויה לקידום או לניהול?״.

ד"ר שרי אהרוני חוקרת מגדר: ״אנחנו יודעים ממחקרים שהקבוצה הכי פגיעה בעתות מלחמה או חירום מורכבת מאמהות לילדים עד גיל שש, וככל שהעתות האלה מתמשכות כך הולכת ופוחתת יכולת ההשתכרות העתידית שלהן״

מלחמה או מגפה עולמית, השנה האחרונה הוכיחה שלא משנה כמה נאור ומתקדם העולם, במצבי חירום אמהות הן הראשונות לשלם את המחיר, אפילו שאף אחד לא שואל לדעתן. ״סגירה של מערכת החינוך מגבירה את חוסר היכולת של נשים להשתלב בשוק העבודה באופן מלא או שוויוני״, טוענת בן אליהו, ומפנה גם לנתונים שאספו במרכז ״יודעת״ ב־ 2018, ולפיהם המשכורת החודשית הממוצעת של גברים היא 14 אלף ש״ח, בעוד המשכורת החודשית הממוצעת של נשים היא כמעט 9,000 ש״ח.

״מי שלרוב נשארות לטפל בילדים כשמערכת החינוך סגורה הן הנשים. לכאורה מדובר בהחלטה כלכלית רציונלית, אבל זהו ביטוי לדפוסים מגדריים ויחסי כוח עמוקים״, ממשיכה בן אליהו. ״בשנה כזאת, כשסוגרים את מערכת החינוך בלי התראה, פתאום פותחים ושוב סוגרים, את מוצאת את עצמך מחוץ ללופ שוב ושוב. בסוף תגידי ‘מספיק' ותישארי בבית״. בן אליהו מתעקשת לחדד שלא מדובר בבחירה, אלא במציאות אכזרית וממוגדרת: ״המושג בחירה הוא הטעיית הציבור, איזו בחירה יש פה? אנחנו מדינה עם שיעור ילודה כל כך גבוה, וכשאין מסגרות אין איך להתחמק מזה. לכן אין פה בחירה, את נאלצת להיות עם הילדים בבית״.

הנשים נשארות לאסוף את השברים מסיבוב הלחימה | צילום: gettyimages/Amir Levy

זקפת מילואים

לפי תמונת המצב שפרסם מכון ון לין באוקטובר 2020 , נשים שילמו מחיר כבד יותר מגברים בתקופת הקורונה: 70 אחוזים מהעובדים שיצאו לחל"ת שני או יותר הם נשים; 56.3 אחוזים מהנרשמים בשירות התעסוקה היו נרשמות; מעל 60 אחוזים ממטלות הבית, כגון ניקיון וטיפול בילדים, נפלו באופן מלא על הנשים. הבעיה העיקרית היא כשגנרל כזה או אחר מחליט לסגור את הגנים או לצאת למבצע צבאי, ואף אחד לא שואל את האמהות, או אפילו חושב על המחיר שאנחנו נאלצות לשלם בקרב הזה. כאמור, המצב מחריף במיוחד כשמדובר בנשים המתגוררות באזורי סכסוך. קודם כל, משום שבאזורים אלה סגירת מערכת החינוך מתרחשת לעתים תכופות יותר, אבל הסיבה העיקרית, כך מתברר, היא סדר היום – שהוא זכרי ומיליטריסטי.

במילים פשוטות יותר, זקפת מילואים היא זו שמנהלת את המדינה ולא הרחם. בדיוק בגלל זה ומתוך הכרה בנחיתות של נשים באזורי סכסוך, מועצת הביטחון של האו״ם העבירה את תקנה 1325 של האו״ם, ולפיה על מדינות החברות באו״ם לפעול להשתתפות שוויונית של נשים בכל מוקדי קבלת ההחלטות, להגן על נשים מפני אלימות ולשלב ניתוח מגדרי של נשים ממגוון הקבוצות למען מניעת אלימות וקידום שלום. הבעיה היא, אם כן, שבעתות חירום, נו, מי יקשיב לתקנות שאנחנו חולקים עם מדינות כמו נורבגיה.

ד"ר שרי אהרוני | צילום: דני מכליס

ד״ר שרי אהרוני: ״זהו מעגל קסמים שמתוחזק היטב, בטח כשיש מלחמה. מצפים מהנשים שיטפלו בילדים, והאבסורד הוא שהן גם מצופות להסביר ולתווך את המציאות הזאת לדורות הבאים, אבל הן לא יכולות להשתתף בפתרונות למצב״

״כבר לפחות 40 שנה, אנחנו יודעים שלמלחמות ולסכסוכים צבאיים יש השפעה אחרת על נשים וגברים״, מבארת ד״ר שרי אהרוני, מרצה וחוקרת בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בן־גוריון, ״לכן, בשנת 2000 מועצת הביטחון של האו״ם קיבלה את ההחלטה שדורשת להתייחס למצבן של נשים במדינות שנמצאות בסכסוכים צבאיים. ההחלטה מורכבת משלושה צעדים עיקריים: הראשון, שילוב נשים בקבלת החלטות ובניסיון לפתור סכסוכים צבאיים; השני, הגנה על נשים מאלימות בזמן מלחמה; והשלישי – מניעה של סכסוכים, בין אם באמצעות הסכמי שלום ובין אם ביחסי אמון, שיכולה לא רק למנוע את המלחמה הבאה, אלא באופן עקיף להוביל לשוויון מגדרי בטווח הקצר והארוך״. כידוע, מדינת ישראל נמצאת בסכסוך מתמשך.

״זהו הגורם העיקרי שבגללו נשים לא מיוצגות בתהליכי קבלת החלטות בנושאי חוץ וביטחון״, ממשיכה ד״ר אהרוני. ״יש כאן פרדוקס, כי מבחינת השכלה ותעסוקה אנחנו נמצאות במקום גבוה, וכך גם בשיעור הנשים שמגיעות לתפקידים בכירים במערכת הבנקאית או המשפטית, אבל נושאי חוץ וביטחון – זהו תחום שנשים לא מצליחות לפרוץ.

הסבר אחד לכך הוא הקשר הישיר בין התקדמות בצבא לכניסה לתפקידים בכירים בממשלה, הנה בני גנץ היה רמטכ״ל ועכשיו הוא שר הביטחון. הצבא הוא מוסד שבו צומחת מנהיגות פוליטית, אבל גם ארגון ממוגדר – נשים לא יכולות להתקדם בו לתפקידים בכירים, בטח לא לתפקיד הרמטכ״ל״. דבר נוסף, לפי ד״ר אהרוני, הוא התפיסה התרבותית של נשים בישראל. היא מצביעה על דוגמה טרייה במיוחד – המרוץ לנשיאות המדינה. ״מרים פרץ היא אם שכולה, אבל היא יכולה הייתה להיות נשיאה, כי זה תפקיד סימבולי. זה לא תפקיד שבו מקבלים החלטות בנושאי חוץ וביטחון״, היא אומרת ונותנת דוגמה אקטואלית נוספת: ״עיתונאיות שמנסות לסקר תחומים ביטחוניים נתקלות ביחס מזלזל ומיזוגני, ואפילו באלימות פוליטית כשהן מנסות להביע עמדות שנויות במחלוקת, בדיוק כפי שעשה רוני דניאל כשהציע כוס מים לדנה ויס בשידור כדי שתירגע. בישראל יש האדרה של אימהות כתפקיד מרכזי של נשים יהודיות״.

ילדות בביתן המופגז בשדרות בזמן מבצע "שומר החומות" | צילום: gettyimages / Amir Levy

רסיסים לריסים

חזית נוספת שבה אנחנו מפסידות באופן תדיר היא אולפני החדשות והשידורים הבלתי פוסקים מהשטח. למרות המאמצים של ארגוני נשים לשלב מומחיות על המרקע, שכמעט נשאו פירות בתקופת הקורונה, הנה באה מלחמה ושוב מילאה את המסך בזכרים. בנוסף, אף שיש יותר נשים המשדרות מהשטח מבעבר, ההתייחסות אליהן אינה מקצועית בעליל. במבצע הצבאי האחרון הרשתות החברתיות התמלאו בתגובות כמו ״מי נמצא עם הבת של אדוה דדון?״, אבל אף אחד לא תהה למשל איפה נמצאים הילדים של אור הלר.

״זהו מעגל קסמים שמתוחזק היטב, בטח כשיש מלחמה״, מוסיפה ד"ר אהרוני, ״מצפים מהנשים שיטפלו בילדים, והאבסורד הוא שהן גם מצופות להסביר ולתווך את המציאות הזאת לדורות הבאים, אבל הן לא יכולות להשתתף בפתרונות למצב. כשכן נראה נשים מרואיינות בתקשורת, לרוב זו תהיה אישה בהתמוטטות מטראומה וחרדה לאחר נפילת טיל. אלה דפוסים רבי עוצמה שקשה מאוד להתמרד נגדם״.

באוגוסט האחרון הוגשו 265 בקשות להיתר פיטורין בכפוף לחוק עבודת נשים (שנועד להגן על נשים בהיריון, אחרי לידה או בטיפולי פוריות), לעומת 167 בקשות באוגוסט שנה קודם לכן. מרביתן אושרו

עוד במסגרת האבסורד, ד״ר אהרוני מצביעה על כך שאותן אמהות לילדים קטנים הן הנפגעות העיקריות מהמצב. ״בהחלט צריך להביא בחשבון שבמצבי חירום, כשמסגרות כמו גני הילדים מפסיקות לפעול, הנטל על נשים הופך לרב יותר. אנחנו יודעים ממחקרים שהקבוצה הכי פגיעה בעתות מלחמה או חירום מורכבת מאמהות לילדים עד גיל שש, וככל שהעתות האלה מתמשכות כך הולכת ופוחתת יכולת ההשתכרות העתידית שלהן״.

כן, גם לסגירת מערכת החינוך יש תפקיד חשוב במערכה הזאת. איכשהו לאורך כל התקופה הזאת, מלחמה או מגפה, התבקשו נשים שכירות להמשיך לעבוד ובה בעת להיות עם ילדיהן בבית, כל זאת כשהן לא זוכות להגנה מפיטורין. כך למשל, באוגוסט האחרון הוגשו 265 בקשות להיתר פיטורין בכפוף לחוק עבודת נשים (שנועד להגן על נשים בהיריון, אחרי לידה או בטיפולי פוריות), לעומת 167 בקשות באוגוסט שנה קודם לכן. מרביתן אושרו.

הדס בן אליהו, מכון ון ליר: ״שוב ושוב אמהות לא יכולות להגיע לעבודה או צריכות לעבוד מהבית כי אין להן סידור לילדים. כמה פעמים מעסיקים מוכנים לקבל את זה? ומה זה עושה למעמד שלך במקום העבודה?״

״׳צוק איתן׳, קורונה, ‘שומר החומות׳ – הסיפור הזה בארץ שלנו חוזר על עצמו״, אומרת בן אליהו, ״לא סוגרים את המשק, אבל כן סוגרים את מערכת החינוך. אם נתייחס לעתות מלחמה, זה הרי לא נגמר בלהכניס את הילדים לממ״ד. זה גם לבשל, לנקות ולהעסיק אותם״. בדומה לד״ר אהרוני, גם בן אליהו מצביעה על הנראות המוגבלת של נשים על המסך.

״אנחנו לא נמצאות במוקדי קבלת ההחלטות ולא מקבלות ייצוג טלוויזיוני הולם. אנחנו מחוקות. הרי גם כשתראי נשים על המסך, לרוב זה יהיה בהקשר של איך לטפל טוב יותר בילדים או להרגיע אותם. לעומת זאת, פעילויות שטח שנעשו בין יהודיות לערביות בשבועות האחרונים לא קיבלו שום תהודה, כי פעולות כאלה נוגדות את סדר היום המיליטריסטי״, היא אומרת. ״כל עוד אין נשים במוקדי קבלת ההחלטות ואין נשים על המסך, אין שום סיכוי שהסוגיות האלה יקבלו משקל, כי מי שעושות את העבודות השקופות לא נמצאות במקום שבו מקבלים את ההחלטות. כך נשים נשארות בספרה הביתית – תריצי את הילדים לממ"ד, תבשלי להם ובמקרה הטוב תעבדי מהבית תוך כדי״.

מרים פרץ | צילום: מיכאל טופיול. סטיילינג: לימור ריחנה

נשיאה במלכודת

אם כן, נשאלת השאלה – איך המציאות הזאת ממשיכה להתקיים? או ליתר דיוק, איך נוכל לשבור את הלופ ונצליח לייצר לעצמנו מציאות טובה יותר, או לכל הפחות הגיונית יותר? ״נשים לא יודעות לדרוש מהמדינה לקחת אחריות״, מוסיפה בן אליהו, ״המדינה לא מספקת שירותים בסיסיים כמו מסגרות לגיל הרך או תשלום הגיוני ומפוקח עבור המסגרות האלה, והטיפול בילדים נשאר בגדר מו״מ בינך לבן הזוג שלך״.

לפי דוח של מכון ון ליר נשים שילמו מחיר כבד יותר מגברים בתקופת הקורונה: 70 אחוזים מהעובדים שיצאו לחל"ת שני או יותר הם נשים; ומעל 60 אחוזים ממטלות הבית, כגון ניקיון וטיפול בילדים, נפלו באופן מלא על הנשים

בשלב הזה הדוגמה המתבקשת היא גברת יפה בן דויד, שהצליחה להפוך לאויבת האמהות וגיבורת המורות, עד כמה שזה נשמע פרדוקסלי. בן דויד היא ככל הנראה האישה היחידה בישראל שדורשת ומצליחה לקבל את מה שהיא רוצה, היא אישה שמשיגה מטרות וכמו שראינו בסגרים – אין איש בממשלה שיכול עליה. ״נוח מאוד למדינה שיפה בן דויד מצטיירת כאישה הכי מכשפה בארץ, כי כך אנחנו רבות בינינו והגברים שמנהלים את המדינה יוצאים נקיים״, אומרת בן אליהו. ״זהו בדיוק המהלך שמשאיר את הכוח אצלם, מהלך סקסיסטי לפי הספר״.

יפה בן דויד | צילום: איליה מלניקוב, סטיילינג: שירה לוי, איפור: גל ל־OR KO, ז'קט: קרייזי ליין, שמלה: GANT

הדס בן אליהו | צילום: תמר עבאדי

הדס בן אליהו: ״נוח מאוד למדינה שיפה בן דויד מצטיירת כאישה הכי מכשפה בארץ, כי כך אנחנו רבות בינינו והגברים שמנהלים את המדינה יוצאים נקיים. זהו מהלך סקסיסטי לפי הספר שמשאיר את הכוח אצלם״

אז מה אפשר לעשות? גם הפעם בן דויד מספקת דוגמה טובה, ומוכיחה שקבוצה אחת מאוגדת יכולה להשיג הרבה יותר ממיליוני יחידות בודדות, שאותן איש לא רואה או שומע. "יש המון כוחות שפועלים כדי להשתיק נשים ולדכא אותן, אבל אנחנו צריכות לצאת ולפעול״, פוסקת בן אליהו, ״התארגנות היא סופר חשובה עבור נשים, יש המון גופים פעילים שאפשר להצטרף אליהם. אנחנו צריכות להבין שזו לא בעיה פרטית שלנו ושל המשפחה שלנו, יש פה מדינה שמזניחה ונוטשת אזרחים, ובמיוחד נשים. פעולה קולקטיבית היא תנאי הכרחי לשינוי המצב״.

"אנחנו צריכות להיות אמיצות, במובן הכי עמוק של המילה. השאלה היא לא אם אפשר לשנות את המציאות, אלא מה צריך לעשות כדי לשנות אותה", משווה ומעלה ד״ר אהרוני, ״יש רגע שבו אישה עוברת טרנספורמציה והופכת להיות פעילה. זה קורה כשיש משבר דרמטי חריף, כשנשים מבינות שאין להן ברירה ושאין אף אחד שדואג להן. הצעד הראשון הוא להתפכח מהאשליה שאנחנו חיות במדינה שוויונית, ולהכיר בבעיה. מרים פרץ אולי הייתה ראויה להיות נשיאה, אבל זו מלכודת – לא יכול להיות שהאידיאל הנשי הישראלי שאנחנו רוצות לסגוד לו הוא אישה שהילדים שלה מתו במלחמה. אחרי שנודה בבעיה, צריך להתאגד כנשים ולפעול. אנחנו צריכות להקים מסגרות חלופיות לילדים בעתות חירום, לעזור זו לזו, לדאוג לנשים אחרות, להעסיק נשים אחרות ובעיקר להבין שגם אנחנו יכולות להיות פעילות פוליטיות״.