איך להתמודד עם אובדן?

1. "סבא כבר לא יבוא יותר. הוא מת. זה קורה לאנשים מאוד זקנים/ חולים"

חשוב להציב עובדות מוגמרות ולא להסתיר את האמת. טבעי שבסיטואציה כזו ילדים יהיו עסוקים במוות וישאלו שאלות על מוות, כולל אם הם ימותו היום/ מחר וכו'. האמירה שאנשים מאוד חולים/ זקנים מתים, מאפשרת להם להירגע ולא לחשוב שמחר הם אולי ימותו.

2. "הוא מת ממחלה מאוד קשה, לא כמו הצטננות ושפעת"

חשוב להבחין בין מחלות שגרתיות שבהן הילד חולה, לבין מחלות קשות שמהן מתים, כדי שהילד לא יפתח חרדות מהמחלה.

3. "עכשיו כבר לא כואבת לו הרגל והוא לא סובל…"

לילדים צעירים קשה מאוד להבין את מהות המוות. גם לנו המבוגרים זה לא באמת נתפס, אלא שהחשיבה של הילדים היא מאוד קונקרטית. מתוך כך הם יכולים לדאוג שמא המת סובל בקברו. אולי קר לו? אולי הוא רעב? חש בדידות? זה המקום לדבר על כך שמתים לא מרגישים דבר. בוודאי לא סובלים. אמירה פשוטה כזו יכולה מאוד להרגיע.

4. "אתה רוצה להכין לה ציור שמתאר מה שאתה מרגיש, או ציור שהיא תאהב?", "אתה רוצה להסתכל באלבום שלה?"

כשהילד מזכיר את המת, אפשר וכדאי להציע לו לצייר את מה שהוא מרגיש. זוהי דרך טובה לעבד את הרגשות ואת המוות והיא מאפשרת היפרדות הדרגתית. דרך נוספת לתת לילד להתחבר לאדם היקר והאהוב שמת היא דרך אלבום התמונות שלו שבו הוא יכול לראות אותו, להיזכר באירועים משותפים, בסיפורים אליו, בחוויות שהוא חווה, וכך למשך זמן קצר להרגיש שהוא שוב איתו.

5. "אתה מתגעגע אליו?"

חשוב לאפשר לילדים להכיר את הרגשות שלהם, ואולי אף לדבר עליהם. מכיוון שיש סיכוי רב שהם לא ייזמו שיחה כזו, שאלה זו מאפשרת להם לדבר על הנושא.

6. "עם מי שמת אפשר לדבר בדמיון. אפשר גם לדמיין את התשובות שלו"

ילדים בגיל בית הספר יכולים להבין שיש סוגים שונים של פרידה, וזה שאדם נפטר לא אומר שאסור יותר לפנות אליו, ובהחלט אפשר "לדבר" איתו אם רוצים. במיוחד אם היה קשר הדוק בין הילד והמת.

7. "זה בסדר לבכות. זה בסדר גם לא לבכות"

הילד יראה אנשים בוכים ואולי ירגיש שהוא לא בסדר כי הוא לא בוכה, או שאולי ירגיש לא בסדר אם הוא בוכה ואחרים לא בוכים. בכי הוא תגובה טבעית והגיונית לצער ולאבל, אבל היא לא מחויבת. אנשים שונים מעכלים מוות באופן שונה – וכך גם ילדים. לכן חשוב להרגיע את הילדים שמה שהם חווים או מרגישים זה בסדר, ואיך שאחרים מגיבים לעצב, זה גם בסדר.

8. "זה באמת מאוד קשה ועצוב…"

עיבוד האבל וההתמודדות איתו הם תהליך ארוך והדרגתי המחולק לכמה שלבים, כאשר בכל אחד מהם באים לידי ביטוי תחושות רבות ומגוונות, כמו כעס, אשמה, ייאוש, תסכול, עצב, געגוע ופחד. חשוב לתת מקום לפן הרגשי ולאפשר לילד לבטא את תחושותיו. כשהורה מציין את העובדה שגם הוא מכיר את התחושות האלה, זה מרגיע ומאפשר לילד לחוות ולשתף מבלי להרגיש לא בסדר או לא מובן. הקושי הוא מוכר ולגיטימי.

9. "אתה זוכר מה הוא הכי אהב לעשות בשבת בבוקר?"

אחד הדברים הקשים בהתמודדות עם אובדן הוא החשש לדבר על המת, להזכיר אותו. כשנמנעים מלעשות כן זה הופך להיות קשה אף יותר. קשה לחיות עם האין. אבל בהחלט אפשר לדבר עליו. "להחיות" אותו דרך זה שנזכיר אותו מדי פעם, מתוך ההקשר של משהו שקורה או סתם מכך שחשבנו עליו. אנחנו בונים את דמותו מתוך הסיפורים ומשמרים אותה בזיכרון הפרטי של כל אחד ושל כולם יחד, וכך הוא נשאר חלק מהמארג המשפחתי.

10. "סבא לא יוכל לחזור ולשחק איתך"

בגיל הגן אין עוד הבנה שהמוות הוא מצב שבו נפסקות כל פונקציות החיים. חשוב להבהיר לילד שהמת לא ישוב להיות איש, ולעשות זאת באמצעות דוגמאות: "הוא לא יאכל איתנו ארוחת ערב, לא ייקח אותך לגן, לא יספר לך סיפורים". ילד מתאבל מסרב לקבל רגשית ושכלית את המוות ומנסה להחזיר את המת על ידי משאלות שהוא מאמין שיתגשמו ועל ידי מנהגים שהיו קשורים לעבר. רק כשהילד נוכח שוב ושוב שהמת לא יחזור ומבין שמתים לא יחיו כבני אדם, הוא יוכל להתחיל לעבד רגשית את הפרידה. אצל ילדים בגיל בית הספר מתחילה להתפתח הבנה כזו, וחשוב לחזק אותה במשפט כמו: "הייתי רוצה שזה יהיה חלום רע, אבל לצערנו זו המציאות – סבא מת". חשוב להבהיר לילד את הניגוד שבין משאלות למציאות כדי לא לעודד את האשליה וכדי לאפשר לילד להשלים עם המצב.

ייעוץ מקצועי:

ד"ר אלי שגיא – פסיכותרפיסט העוסק בטיפול פרטני, זוגי ומשפחתי ובהדרכת הורים, ומחבר הספר "ילדים זה שמחה" (הוצאת כנרת זמורה ביתן)
אלי זוהר-ניב – יועצת משפחתית ומנחת קבוצות הורים בכירה
דלית בלונדר רון – פסיכולוגית חינוכית וקלינית מומחית