אידיוט עם חיים עלובים

בתיאוריה אני אוהב מאוד רכבות. יש בהן משהו רומנטי, שמזכיר ספרים וסרטים ישנים. "חמים וטעים" עם מרילין מונרו, "אמיל והבלשים" של אריך קסטנר ו"רצח באוריינט אקספרס" של אגתה כריסטי הם רק שלוש דוגמאות קטנות משלל רב שהצגתי לפני אולגה זאייצבה, צעירה נמרצת ואשת עסקים קשוחה וחסרת סבלנות שהכרתי בכנס במיאמי. במהלך שיחתנו הממושכת למדי ניסיתי לשכנע את אולגה ביופיין הנשגב של הרכבות.

השיחה נמשכה באוטובוס שהוביל את משתתפי הכנס לסיור בעיר. במהלך הנסיעה התגלו לי שני דברים על אולגה – היא נולדה וחיה בוולדיבוסטוק (Vladivostok), בקצה המזרחי הנידח של רוסיה, ליד הגבול עם סין, והיא מאוהבת במכוניות מהירות. היא השמיעה קריאת התפעלות בכל פעם שחלפה על פנינו איזו מכונית אמריקאית גדולה עם גג נפתח. זה נראה לי טיפשי, ובתגובה החלטתי לשכנע אותה בחשיבותן של הרכבות. תיארתי לה את חוויית הנסיעה ברכבת כתנועה ארוכה, נינוחה, שבמהלכה אפשר לקשור שיחה מרתקת עם נוסעים אחרים שיושבים לצדך.

ההרפתקה האולטימטיבית

אז לא הודיתי בכך, אבל עכשיו מותר לגלות שהניסיון המעשי שלי עם רכבות הוא די משעמם. בדרך כלל הן מגיעות בזמן, נוסעות מהר מאוד ועוצרות בתחנת היעד, ובמשך רוב זמן הנסיעה אני מנמנם. יש משהו בתנודה הקלה של הרכבת שמשרה עליי ועל נוסעים רבים אחרים עייפות.

כל זה לא משנה את דעתי הנחושה על כך שרכבות עשויות לזמן הרפתקה אדירה, ובייחוד אמורים הדברים לגבי כמה רכבות עם שמות מיתולוגיים. כזאת למשל היתה האוריינט אקספרס. כל מי שקרא את "מסעותיי עם דודתי" של גרהם גרין, חלם לנסוע באוריינט אקספרס מלונדון לאיסטנבול. למרבה הצער הרכבת הזאת כבר אינה פועלת, וטיסות זולות חיסלו את רוב הרומנטיקה של הרכבות באירופה. למעשה נותרה רק רכבת אחת שההילה ההרפתקנית והרומנטית סביבה טרם פגה: הרכבת הטרנס-סיבירית, החוצה מרחבים עצומים בנסיעה שנמשכת כשבוע, ומובילה את הנוסעים ממוסקבה לוולדיבוסטוק, עיר מגוריה של אולגה. נתיב אחר של הטרנס-סיבירית מוליך ממוסקבה לבייג'ין, אבל הוא הרבה פחות קלאסי.

כבר שנים אני חולם על הנסיעה הגדולה בטרנס-סיבירית. אני רוצה לנסוע בה שישה ימים או יותר, כמה זמן שייקח.
"למה לך?", שאלה אולגה, שהעידה על עצמה שמעולם לא חלמה אפילו לדרוך לרגע קט באחד מקרונות הרכבת המלוכלכת הזאת (כך בציטוט מדויק של דבריה). ניסיתי להסביר לה שאין לי תשובה ברורה לשאלה. לא נעים להודות, אבל השורש טמון כנראה בשיר שכתב לפני כמעט מאה שנה המשורר הצרפתי בלז סנדראר. הפואמה המודרניסטית הארוכה הזאת נקראת "הפרוזה של הטרנס-סיבירית", והיא נכתבה ב-1913. בין היתר כתוב שם כך: "אני מכורבל בתוך שמיכת מסע/ משובצת/ כמו חיי/ וחיי אינם מחממים אותי יותר מן הסודר/ הסקוטי/ ואירופה כולה הנראית מחרטום של רכבת אקספרס/ הנוסעת במלוא הקיטור/ אינה עשירה יותר מחיי/ חיי העלובים" (תרגם: בני ציפר, הוצאת המעורר).

אולגה מעולם לא שמעה על סנדראר ולא קראה את "הפרוזה של הטרנס-סיבירית", אבל היא נטתה להסכים לקביעה שחיי עלובים. ניסיתי לטעון שלא מדובר בחיי, אלא בחייו של סנדראר, שהיה אז רק נער ויצא למסע לבדו, אבל היא התייחסה לאבחנה הזאת בספקנות ובחשדנות.

ניסיתי לשכנע אותה שזאת ההרפתקה האולטימטיבית, ושמבחינתי אפשר כבר באותו ערב לקבוע את התאריך שבו ניפגש במוסקבה וניסע יחד במשך שבוע עד ולדיבוסטוק. היא הסתכלה בי בתדהמה והסבירה בקצרה כמה עובדות פשוטות: אין לה שום כוונה לעלות על הרכבת המחורבנת. היא אשת עסקים עסוקה ואין לה אפילו שעה להקדיש למיתוס הדבילי הזה, שבטח המצאתי לפני חמש דקות. מבחינתה גם הטיסה מוולדיבוסטוק למוסקבה, שנמשכת ארבע שעות, היא סיוט ארוך שמוטב היה אילו קיצרו אותו במידה ניכרת במקום להשקיע כסף ברכבת האטית שנוסעת שבוע.

יותר נעים לישון ליד תחנת רכבת

רק אחר כך הגיע ההסבר האמיתי לכעס שלה – כמה חודשים לפני כן היא רכשה עם שני שותפים מלון חדש (השלישי שלה), צמוד לשדה התעופה בוולדיבוסטוק. רק אחרי הרכישה התברר לה שהמלון הזה, שהיא תלתה בו תקוות רבות, מפסיד לא מעט כסף, כי אף אחד לא רוצה לישון ליד שדה התעופה של ולדיבוסטוק. יש שם רעש נוראי, והמלון לא במצב טוב.

זה היה הרגע שבו פרשתי את ידי ואמרתי, "את רואה? מה אמרתי? היית צריכה לקנות מלון שצמוד לתחנת הרכבת. כל העולם עומד לנסוע בטרנס-סיבירית. חבל שלא התייעצת איתי". אולגה שתתה את שארית היין בכוס שעמדה לפניה. אחר כך שתתה את היין מהכוס שלי, הסתכלה בי במבט מהורהר ואמרה, "אתה אידיוט".

משה גלעד הוא עיתונאי, כותב ב"הארץ". ספרו "מסעות בלי קנה מידה" יצא לאור בהוצאת עם עובד