הסיפור של אורי מגידיש בלתי נתפס – והוא צריך להדיר שינה מעינינו

אתמול ספרנו 600 ימים למלחמה. עוד מספר שקשה לעכל, שחותך בבטן, טעון במשמעות – דווקא משום שהוא נדמה כבר חסר משמעות. כי עבור 58 החטופים שעדיין מוחזקים בעזה, עבור אלו שעדיין חיים ביניהם, זה היה פשוט עוד יום בתוך הסיוט האינסופי שבו הם לא חוזרים הביתה.

>> "נתניהו, אני מתחננת – תחזיר את בני. תפסיק את הסיוט הזה"

באותו ערב, בתזמון טעון, סיימה "עובדה" את עונת השידורים שלה עם ריאיון מיוחד – אולי הכי מסקרן מבין אלה ששודרו מאז תחילת המלחמה – עם אורי מגידיש. התצפיתנית שנחטפה מהמיגונית במוצב נחל עוז, וחולצה אחרי 23 ימים בשבי, במבצע סודי ונועז של השב"כ. על תקופת השבי שלה כמעט לא ידענו דבר – עד עכשיו. מה שסיפרה בפרק התגלה כסיפור על תעצומות נפש בלתי נתפסות, על גבורה שנולדה מתוך האין. אבל זה גם היה תזכורת חדה וכואבת: כל עוד המלחמה נמשכת, החטופים שנשארו שם – עדיין בסכנה ממשית.

תיאוריה של מגידיש מ־7 באוקטובר קשים מנשוא, גם יותר משנה וחצי אחרי המחדל הקשה בתולדות מדינת ישראל. היא עצמה מודה: אם תאפשר לעצמה להבין באמת את מה שקרה לה, היא לא תצליח לצאת מהצד השני של ההבנה הזו

 

שנה וחצי חלפה מאז שאורי מגידיש חולצה מעזה – ורק עכשיו היא מדברת. צעירה שברוב ימיה מעדיפה לבנות בלגו, פעולה שמסייעת לה לא לחשוב, להתרכז בפרטים הקטנים ולשכוח את התמונה הגדולה מדי – מסכימה סוף־סוף לשבת מול מצלמה ולהתעמת עם המציאות שנכפתה עליה ב־7 באוקטובר, עם השבי, ועם מה שבא אחריו. לאורך כל התקופה הזו, מגידיש נאלצה – ועדיין נאלצת – להתמודד לא רק עם הטראומה, אלא גם עם שורה של שמועות מכוערות, שקריות, מצמיתות. דיבורים על היריון מהחוטף והסתרתו, על אשפוזים בבתי חולים פסיכיאטריים, על כך שניצלה התאהבות של אחד החוטפים כדי למסור את מיקומה.

עכשיו, סוף־סוף, היא קמה ואומרת: מספיק. היא מפריכה את השמועות אחת אחת – ודורשת להשיב לעצמה את הבעלות על הסיפור שלה. לספר את האמת, האחת, שלה.

מגידיש, בת 20 מקריית גת, בוגרת מכינה קדם־צבאית, חיפשה שירות משמעותי – והגיעה, ספק־מהוססת ספק־ספקנית, לחמ"ל התצפיתניות של נחל עוז. היא לא הייתה בטוחה שהתפקיד הזה נועד לה, אבל התאהבה ברגע בתחושת השליחות והמשמעות, ובעיקר – בחברותיה לחמ"ל. החברות ההן – כבר לא כאן. החברה הכי טובה שלה, נועה מרציאנו, נחטפה יחד עם מגידיש, ונרצחה בבית החולים שיפא – בידי רופא שלקח לעצמו את הסמכות להחליט על חייה. במהלך הריאיון, פניהן ושמותיהן של התצפיתניות שנרצחו עולים בזה אחר זה על המסך. תמונה אחר תמונה, סרטון אחר סרטון, שם אחר שם. זה מוחץ את הלב.

מגידיש מתארת תחושת שאננות ששררה בחודשים הראשונים שלה בחמ"ל. "לימדו אותנו שהכל סבבה בחפיפה", היא מספרת. אבל מה שהיא וחברותיה ראו דרך מצלמות התצפית – היה רחוק מלהיות סבבה: אנשי חמאס נראים עומדים בעמדות סמוכות לגדר, מחזיקים מצלמות בידיים, הפרות סדר חוזרות ונשנות. הן דיווחו. העבירו מידע. הזהירו. אבל לא היה מענה. בחלק מהמקרים, היא מספרת, האירועים קוטלגו כעוד ניסיון "לגייס כסף מישראל". שירה שוחט ז"ל, שהייתה החופפת שלה ונרצחה ב־7 באוקטובר, אמרה לה רק כמה ימים לפני המתקפה: "אני ממש מפחדת. ברור לי שמשהו רע עומד לקרות".

תיאוריה של מגידיש מ־7 באוקטובר קשים מנשוא, גם יותר משנה וחצי אחרי המחדל הקשה בתולדות מדינת ישראל. היא עצמה מודה: אם תאפשר לעצמה להבין באמת את מה שקרה לה, היא לא תצליח לצאת מהצד השני של ההבנה הזו. ובכל זאת, באומץ שקשה לתפוס, היא מספרת – על בנות בפיג'מה כורעות עם נשק במיגונית, על צעקות בעברית מבחוץ, על ההבנה שחיילים נופלים בזה אחר זה, ואז צעקות בערבית שמתקרבות אל תוך המוצב; על ההודעות האחרונות שנשלחו למשפחות – "אני אוהבת אתכם" – ועל התפילות בלב; על הרימון שהתפוצץ בתוך המיגונית, ועל השקט המשתק שהגיע אחריו. ובתוך התופת הזאת, גיבורה אחת – סגן עדן נימרי ז"ל, שנלחמה עד הכדור האחרון, ובבירור הצילה את אורי וכמה מחברותיה ששרדו את הפיצוץ.

הזיכרונות של מגידיש פרגמנטריים, אבל מטלטלים בבהירותם. גם היום, שנה וחצי אחרי, קשה לעכל אותם. היא וחברותיה – לירי אלבג, נעמה לוי, נעה מרציאנו ז"ל, קרינה ארייב ודניאלה גלבוע – נאזקו והוצמדו לקיר המיגונית, מוקפות בגופות של בנות צוותן. אורי הייתה בטוחה שהן עומדות להיות מוצאות להורג בכיתת יורים, אבל אז הופרדו זו מזו ונחטפו לרצועת עזה ברכב צבאי שנגנב מהמוצב. היא ידעה היטב: אם תהיה לצה"ל אפשרות לפגוע בחוטפים, יופעל נוהל חניבעל – והיא תמות איתם. כשהיא ונעמה לוי, ששבה מאז מהשבי בעסקה האחרונה, מוכנסות לדירת מסתור בלב עזה, מגידיש משוכנעת שהיא עומדת להימכר ולהישאר שם לנצח. ההפצצות של חיל האוויר מתחילות כבר ביום הראשון שלה בשבי, והדירה כולה רועדת. היא מתארת התקף חרדה שלא נגמר, רעש פיצוצים בלתי פוסק, ושאלה אחת שחוזרת שוב ושוב בראשה: "למה מנסים להפציץ? הרי יש פה חטופים". ימים בודדים היא שוהה בדירה הזאת, רועדת יחד איתה, עד שמפרידים בינה ובין נעמה.

אחד הרגעים הקשים והמטלטלים בריאיון הוא עדותה של מגידיש על ההטרדה המינית שחוותה בידי אחד משוביה, אותו היא מכנה "הבוס". היא מתארת את הפחד להתנגד לאיש שאמור "לשמור עליה", את ההכרה המצמררת בכך שעברה הטרדה מינית בשבי, את ההחלטה להסיר את הבושה ולדבר

 

 

אחד הרגעים הקשים והמטלטלים בריאיון הוא עדותה של מגידיש על ההטרדה המינית שחוותה בידי אחד משוביה, אותו היא מכנה "הבוס". היא נאלצת לשבת לצדו כל היום, על מזרן, ולספוג את מבטו – מבט שהיא מגדירה כ"לא רגיל". הוא מנסה להתקרב, לגעת. הוא שואל שאלות בעלות אופי מיני, נוגע בישבן ובאזורים מוצנעים, מבקש לראות את פציעת החזה שלה בתואנה של קרבה, של חמלה. היא מסרבת, מוחה – והוא לא מפסיק. בקול יציב להדהים, מגידיש מתארת את הפחד להתנגד לאיש שאמור "לשמור עליה", את ההכרה המצמררת בכך שעברה הטרדה מינית בשבי, את ההחלטה להסיר את הבושה ולדבר, גם אם זה קשה. היא משתפת בקושי לספר למשפחתה ולבן זוגה, ובשאלות שלא נותנות לה מנוחה: מה היה קורה אילו הייתה נשארת בדירה הזו עוד כמה ימים? האם יכלה למנוע את זה? האם בכלל הייתה לה בחירה?

פרט מטלטל שנחשף לראשונה בריאיון הוא שמגידיש נפצעה קשה כתוצאה מהפצצה של חיל האוויר בבניין שבו שהתה, בדירת מסתור נוספת בעזה. פצצה פגעה ישירות במבנה, התקרה קרסה עליה ועל שוביה, ואחד מהם נהרג במקום. מגידיש ו"הבוס" נפצעו, אך הצליחו להימלט. היא מתארת כיצד פונו לבית חולים, ושם נודע לה שיש לה שבר בגולגולת. היא עוברת תפירה בראש ובפנים – בלי הרדמה – כשהכאב בלתי נסבל. במקביל, היא חוששת בכל רגע שיזוהה שהיא חטופה ישראלית – ותירצח בלינץ' בתוך בית החולים. את "הבוס" היא לא רואה שוב. מחבלים אחרים מעבירים אותה, פצועה, נפוחה וכאובה, לדירת מסתור חדשה. בימים הבאים, עד שחרורה, היא מספרת שרק דבר אחד החזיק אותה בחיים: האמונה באלוהים.

ביום ה-23 לתקופתה בשבי אורי מגידיש מחולצת במבצע של השב"כ, שתוכנן מספר ימים קודם לכן ויצא לפועל ברמת סיכון גבוהה במיוחד. התצפיתנית מספרת כיצד חששה מאוד מחילוץ, כיצד שמעה את חוטפיה אומרים כי אם צה"ל יגיע לפתח דלתם, הם יהרגו אותה לפני הכול. באורח נס כמעט, ובאומץ רב, מצליחים הלוחמים להתגבר על המחבלים, לשלוף את מגידיש מהדירה – ולהשיב אותה הביתה, במבצע שרוב פרטיו נותרים עלומים, גם בתחקיר זה.

מגידיש היא החטופה הראשונה שחולצה מהשבי במבצע צבאי – אחת מתוך שמונה בלבד ששוחררו באופן הזה. קשה להקשיב לדבריה מבלי לדמיין את החטופים שעדיין שם, כבר 600 ימים, במה שהיה הגיהנום שלה במשך 23 יום: הפחד המתמיד מהמוות, הידיעה שכל שנייה יכולה להיות האחרונה, ההפצצות שמרעידות את הקירות, הצמרמורת שגולשת בגוף כשקולות המסוקים מתקרבים מעל. כן, זהו סיפור של אמונה בלתי נתפסת, של עוצמה פנימית, של אופטימיות ושל כוח שאין לו כמעט תקדים – אבל גם אזהרה חמורה. כי כל עוד הלחץ הצבאי בעזה ימשיך להסלים, גם החיים של מי שעדיין שם – תלויים על חוט דק. והם, בניגוד למגידיש, עדיין לא שבו הביתה.

לאורך שמיעת הפרטים הקשים מהשבי, לא מפסיקה להדהד בראש האמירה של פרשן חדשות 12 עמית סגל, שנאמרה בפאנל זמן קצר לאחר שחרורה של מגידיש: "התפיסה אמרה 'תוותרו לחמאס, וזו הדרך היחידה להחזיר חטופים'. אז לא – יש עוד אפשרויות". הציטוט הזה פותח את הפרק, ומשמש כמעט כטיעון פתיחה שמלווה את הצפייה כולה – כאילו סיפור החילוץ של מגידיש הוא ההוכחה לכך שיש "דרך אחרת" להחזיר חטופים, לכאורה בלי לעשות ויתורים.

אלא שהמציאות, כמו תמיד, מורכבת בהרבה: מגידיש אמנם חולצה בידי כוחות הביטחון – אך אותם כוחות בדיוק יכלו גם לגרום למותה. גבורתה האישית אינה מוטלת בספק, אבל עצם העובדה שנותרה בחיים היא כמעט על גבול הנס. במזל חוטפיה לא שמעו את לוחמי השב"כ מתקרבים – ולא הספיקו לירות בה. למגידיש היה הרבה מזל במובן הזה. להרבה אחרים – לא. כולנו כואבים עד היום את המקרים (לפי הדיווחים, לפחות 41 מקרים) בהם הלחץ הצבאי הרג חטופים.

קשה לשפוט את המציאות המבצעית של נובמבר 2023 במונחים של מאי 2025 – אבל יש דבר אחד שלא ניתן לערער עליו: בסיפורה של אורי מגידיש, כפי שנחשף סוף־סוף, מגולמות גם תעצומות הנפש הבלתי נתפסות של החטופים – וגם הפקרה מוחלטת. הפקרה של תצפיתניות נחל עוז, שהתריעו ונשחטו; הפקרה של החטופים, שמדי יום נאלצים לשרוד תחת סכנת חיים כפולה ומכופלת – מצד חמאס, ומצד הפצצות צה"ל. זהו סיפור של גבורה, אבל גם של מחיר. ואנחנו – יחד עם אורי – לא רק מאזינות. אנחנו זועקות לשחרור כל החטופים עכשיו. לא עוד דקה. לא עוד יום. עכשיו.