אהבה על הרצף: זוגיות דרך עיניה של צעירה אוטיסטית

אובחנתי עם אוטיזם בגיל שנה ושמונה חודשים. מאז אני מלווה בטיפול רגשי ועטופה בתמיכה של המשפחה והקרובים אליי. תמיד חיפשתי שייכות, להרגיש חלק מקבוצה. עם השנים, התחדד גם הרצון לזוגיות: מישהו שאפשר להניח עליו את הראש, שיקשיב, שיכיל, ובעיקר, שיאהב אותי. אחד המאפיינים באוטיזם הוא לקות תקשורתית, וכשזה נוגע למערכות יחסים זוגיות, זה הופך לאתגר לא פשוט.

עד היום היו לי שלוש מערכות יחסים, כולן עם צעירים על הרצף האוטיסטי. כל קשר היה שונה ומורכב בדרכו, וכל אחד מהם לימד אותי משהו על עצמי. מכל מערכת יחסים למדתי – ואני עדיין לומדת – מה נכון לי, ואיזו זוגיות באמת מתאימה לי.

>> "מה עשיתי שיש לי ילד אוטיסט? האשמתי את עצמי"

הזוגיות הראשונה שלי הייתה בתיכון, עם ע'. בהתחלה זה זרם בינינו בצורה טבעית, היו לנו הרבה תחומי עניין משותפים, בעיקר אהבה גדולה למוזיקה, לנגן ולשיר. הייתה בינינו התאהבות ראשונית, והמשפחות שלנו עודדו ותמכו בקשר: נפגשנו בסופי שבוע, יצאנו לסרטים, מסעדות, ואפילו הופעות. עם הזמן, התחלתי לשים לב שאני זו שמחזיקה את התקשורת בינינו. ע' לא הצליח לתת לי את מה שציפיתי מבן זוג – לא כי לא רצה, אלא כי פשוט לא היה מסוגל.

זכיתי לאהוב

בכיתה י"ג הכרתי את יובל, ושם הרגשתי חיבור מיידי, הידלקות. דיברנו באותה שפה, חלקנו תחומי עניין דומים, הייתה בינינו רמת שיח משותפת. התקרבנו מאוד, אבל השארנו את זה ברמת ידידות. במקביל, הקשר עם ע' הלך והתמסמס. נשארנו יחד ארבע שנים, למרות שידעתי בפנים שזה לא זה, פשוט לא רציתי לפגוע בו. בסופו של דבר נפרדתי ממנו, לפני הצבא, בעזרת אימא שלי.

.בקורס קדם-צבאי הכרתי את נ', שלכאורה חשבתי שהוא גבר חלומותיי. הייתה התאהבות מאוד חזקה משני הצדדים, על בסיס של נושאי שיחה ותחומי עניין משותפים, בעיקר מוזיקה. נמשכתי אליו מאוד, בהיבט הפיזי והרוחני, כי הוא היה ורבלי וגבוה שפתית, בשונה מע'. אבל רגשית הוא היה חסום לחלוטין, והוא לא יכל לתת לי מענה לצרכים שלי, בשום צורה.

"נמשכתי אליו מאוד, בהיבט הפיזי והרוחני, כי הוא היה ורבלי וגבוה שפתית, בשונה מע'. אבל רגשית הוא היה חסום לחלוטין, והוא לא היה יכול לתת לי מענה לצרכים שלי"

 

היינו ביחד שנה וחצי. אני הייתי מאוהבת בו בטירוף, אבל לא היה לי מושג מה הוא באמת הרגיש. גם משפחתו לא תחזקה את הזוגיות בשום דרך, ולי חשוב שהמשפחה תקבל ותתמוך בקשר. נפרדנו לאחר שנה וחצי. זו הייתה פרידה קשה, כי עדיין אהבתי אותו, אבל עם הזמן הבנתי שהתקשורת בינינו הייתה לקויה לחלוטין. רק אני תחזקתי את הזוגיות, יזמתי את המפגשים והחזקתי את הקשר לבד.

לשמחתי, אני ויובל תמיד שמרנו על קשר. אחרי הפרידה מנ' התקרבנו מחדש, ויובל סיפר שעדיין יש לו רגשות כלפיי. כבר שנה אנחנו מתחזקים זוגיות יציבה, נכונה ומותאמת. הוא מקשיב לי, מכיל אותי, אוזן קשבת. אנחנו באותה רמת שיח, ואני לא צריכה לתחזק את הקשר כל הזמן – הוא הדדי, שוויוני, והמילים שאני שומעת ממנו מרחיבות את ליבי.

יש לנו גם חברים משותפים, וגם איתם אנחנו שומרים על קשר, מדברים ונפגשים באופן קבוע. לפעמים יש עליות ומורדות, אבל אנחנו פותרים הכל בעצמנו, בלי עזרה מההורים. אנחנו גדלים וצומחים בתוך הקשר הזה, וחושבים על מגורים משותפים, אולי אפילו על חתונה. אני רואה את העתיד שלנו יחד. למדתי מהקשרים הקודמים שלי לדייק את מה שנכון לי בבן זוג, שידע לתמוך, להכיל, להקשיב, ובעיקר, לאהוב. ואני יודעת שזכיתי לאהוב!

יסמין רון סגל, פסיכולוגית קלינית ואחראית על תחום הטיפול הרגשי באלו"ט, מוסיפה: "הסיפור של לילוש ממחיש עד כמה קשר זוגי הוא צורך אנושי עמוק, גם עבור אנשים על הרצף האוטיסטי. במשך שנים רווחה הטענה השגויה שאוטיסטים אינם זקוקים לאהבה או אינטימיות, אך בפועל, רבים מהם כמהים לקשר, ומתקשים במיוחד כשהוא חסר. דווקא בזוגיות, ניואנסים תקשורתיים כמו צורך בוויסות חושי, זמן התאוששות או קצב רגשי שונה עלולים להפוך לאתגר, אבל עם הקשבה, תיקוף הדדי ותמיכה מהמשפחה או מאנשי טיפול, אפשר לבנות קשר עמוק, יציב ומרפא. באלו"ט אנחנו רואים בזוגיות זכות בסיסית. אנחנו מלווים בני ובנות זוג במסע המשותף, דרך המרכזים למשפחה, קבוצות ייעודיות בנושא זוגיות, וגם ליווי אישי למתבגרים ומתבגרות החיים בהוסטלים, בדיור בקהילה ובמרכזי תעסוקה".