18 שנה אחרי האסון בכפר גלעדי: "כבר כמעט לא נותר זכר ללינוי שהייתי לפני"

"אני חושבת שכבר כמעט אין זכר ללינוי של לפני המלחמה, לפני האסון. אני תמיד מנסה לחפש אותה, אבל אפילו אני כבר לא זוכרת את לינוי של פעם", כך מתארת עו"ד לינוי אולניק, מומחית במימוש זכויות רפואיות, את החיים לצד הפוסט טראומה ומחברת קו ישיר בין הפגיעה הנפשית שלה לבין הייעוד שמצאה בחייה – סיוע לנפגעים אחרים בדרך למיצוי הזכויות. 

האירוע המכונן בחייה של עו"ד לינוי אולניק התרחש לפני 18 שנה, ב-6 באוגוסט 2006 בשעה 12 בצהריים. 

אז, במהלך מלחמת לבנון השנייה, נהרגו 12 חיילי מילואים מפגיעת טיל קטיושה בכפר גלעדי, באחד האסונות הקשים של המלחמה ההיא. 

מאז ועד היום סוחבת איתה עו"ד לינוי אולניק, כיום רב סרן במילואים ואז קצינה צעירה, שנכחה באירוע האסון, את המראות הקשים של אותו היום. "האירוע הזה", היא אומרת, "שינתה אותי ואת חיי מקצה לקצה. 

"היום אני לינוי אחרת והיא בין השאר הובילה אותי לעיסוק בתחום שדומה וקרוב למצב שלי ולהתמודדות שלי. אני עברתי את התהליך של ההכרה במשרד הביטחון והוא היה לא פשוט בכלל. עם כל זה שהיה מאוד ברור שאני סובלת מפוסט טראומה. אני חושבת שקשה להישאר נקרא לזה בריא בנפשך, אחרי מראות שנחשפתי להם ואחרי האסון שגם כתבים מנוסים שהגיעו לזירה לא הצליחו לעמוד בזה ופרצו בבכי תוך כדי שידור למה שהתחולל שם. פוסט טראומה יכולה להתפרש בהרבה מונחים ודרכים. אני אישית חובה אותה כחלק בלתי נפרד מחיי. אנחנו כנשים מסווגות את החיים שלנו כ'לפני החתונה' ו'אחרי החתונה', 'לפני הלידה' ו'אחרי הלידה'. אצלי החיים מתחלקים ל'לפני ואחרי' המלחמה"."

הטרגדיה ששינתה הכל

מאז האסון בכפר גלעדי, התמודדה עו"ד אולניק עם הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). החוויה שלה אינה רק אישית אלא גם משקפת מאבק חברתי רחב יותר. הצלקות הנפשיות שהותיר בה האירוע היו בלתי נראות לעין אך השפיעו עמוקות על חיי היומיום שלה.

התקופה המיידית שלאחר מכן הייתה טשטוש של אחריות ורגשות מודחקים. כקצינה ומפקדת, עו"ד אולניק הייתה חייבת לשמור על קור רוח ולהוביל את הצוות שלה, גם כשהתמודדה עם הטראומה שלה. מערכות התמיכה שהיו קיימות באותה תקופה היו בלתי מספקות, והמושג של PTSD לא היה נדון או מובן באופן נרחב, במיוחד בקרב אנשי צבא. לקח שנים עד שהבינה והכירה במלוא היקף הפגיעות הנפשיות שלה.

הטרגדיה הזו דחפה את לינוי להקדיש את חייה לסייע עבור אחרים הסובלים מ-PTSD. המסע שלה מעומק הטראומה להפיכתה למומחית במיצוי זכויות רפואיות הוא עדות לחוסן ולנחישות שלה. האסון בכפר גלעדי היה רגע מכריע ששינה לתמיד את מסלול חייה, ודחף אותה לקראת משימה לתמוך ולהדריך את אלה המנווטים בנתיבים דומים של החלמה והכרה.

הבנת PTSD

הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) היא מצב מורכב המתפתח לאחר חוויה או עדות לאירוע טראומטי. בישראל, מדינה עם היסטוריה של סכסוכים ואלימות, PTSD אינה נדירה. עו"ד אולניק מסבירה כי PTSD יכולה להתבטא בדרכים שונות, המשפיעות משמעותית על חיי היומיום. המונח עצמו כולל מגוון תסמינים, כולל הבזקים, סיוטים, חרדה קשה ומחשבות בלתי נשלטות על האירוע.

עבור עו"ד אולניק, PTSD היא חלק בלתי נפרד מחייה, בדומה לאבני דרך משמעותיות כמו נישואין או לידה. היא מתארת כיצד הטרגדיה בכפר גלעדי סימנה רגע של לפני ואחרי בחייה, מעצבת מחדש את זהותה ואת השקפת עולמה. מצב בריאות נפשית זה אינו מוגבל ללוחמים משוחררים; הוא יכול להשפיע על כל מי שעבר חוויה מצוקה עמוקה. נשים לאחר לידה, ניצולות תקיפה מינית, קורבנות אלימות במשפחה, ואנשים שהיו מעורבים בתאונות קשות גם הם פגיעים.

עו"ד אולניק מדגישה כי הבנת PTSD דורשת הכרה בהשפעתה החודרנית. זה לא רק על ההשלכות המיידיות של הטראומה אלא גם על המאבק ארוך הטווח להשיב תחושה של נורמליות. התסמינים לעתים קרובות אינם מזוהים, במיוחד בחברה שבה מתמודדים עם פוסט טראומה הם כמעט שקופים. הניסיון של עו"ד אולניק מדגיש את הצורך במודעות וחינוך לגבי PTSD, ומעודד את אלה שנפגעו לחפש עזרה ללא בושה.

בשנים האחרונות, השיח סביב PTSD זכה לתשומת לב רבה יותר, במיוחד בעקבות טראומות לאומיות משמעותיות. עם זאת, עו"ד אולניק מציינת כי עדיין יש עבודה רבה לעשות מבחינת הכרה חברתית ותמיכה באלה החיים עם מצב זה.

אתגרים בהכרה

לאחר האירוע בכפר גלעדי, עו"ד אולניק נאלצה להתמודד עם דרך קשה בקבלת הכרה ב-PTSD שלה ממשרד הביטחון. למרות הטראומה הברורה שעברה, תהליך ההכרה הרשמית כנפגעת PTSD היה כל דבר חוץ מפשוט. היא מספרת על המאבק בניווט דרך מכשולים בירוקרטיים, כאשר אפילו המקרים הברורים ביותר של PTSD נתקלו בספקנות. חוסר ההבנה וההכרה מצד הרשויות הפך את תהליך ההחלמה למאמץ עוד יותר.

עו"ד אולניק נזכרת בשאלות הפולשניות במהלך הדיונים בוועדות הרפואיות, שבהן הישגיה ואבני הדרך בחייה שימשו נגדה. הם תהו כיצד היא יכולה לסבול מ-PTSD אם הצליחה להתחתן, להביא ילדים ולסיים את לימודיה. שאלות כאלה הדגישו את הבורות סביב בעיות בריאות הנפש ואת הנטל הנוסף המוטל על אלה המבקשים הכרה ותמיכה.

חשיבות התיעוד והעזרה המקצועית

אחד הלקחים העיקריים שעו"ד אולניק למדה דרך הייסורים שלה היה החשיבות הקריטית של תיעוד ועזרה מקצועית. בשנים הראשונות, היא התמודדה עם בושה ומבוכה, והיססה לעתים קרובות לשתף את חוויותיה אפילו עם משפחתה. היסוס זה רק האריך את סבלה ועיכב את דרכה להכרה ותמיכה.

עו"ד אולניק מדגישה את הצורך בתיעוד קפדני של כל ההתייעצויות הרפואיות, הטיפולים וכל אירוע הקשור לטראומה. היא מייעצת לאחרים במצבים דומים לחפש עזרה מקצועית מפסיכיאטרים ומטפלים שיכולים לספק את התמיכה והאישור הנחוצים. זה לא רק עוזר בתהליך ההחלמה אלא גם מחזק את המקרה להכרה רשמית.

דרך החוויות שלה עצמה, עו"ד אולניק החליטה להפוך את המאבק שלה למשימה. היא בחרה להתמחות במימוש זכויות רפואיות, תוך התמקדות בעזרה לאחרים לנווט בתהליך המורכב והמתסכל לעתים קרובות של קבלת הכרה ותמיכה ל-PTSD.

עבודה זו, היא מאמינה, אינה רק עניין של הבטחת זכויות אלא גם מתן האמפתיה וההבנה שהיא מצאה כה חסרות במסע שלה עצמה. 

מתי החלטת שהשליחות שלך היא לסייע לאחרים במצבך?
עו"ד אולניק: "בתחתית של השפל, ממש למטה. כשממש הייתי בתחתית, במקומות הכי נמוכים שהנפש שלי ידעה והכירה. החלטתי עם עצמי שזה יהיה השיקום שלי. שאני אצליח להתרומם ואני אעסוק בזכויות ואלווה אנשים בתהליך בכל מיני כיוונים ובכמה שיותר הנגשה של הידע כי תחושת הלבד בתהליך הזה היא בלתי ניתנת לתיאור".

מה השתנה מאז ועד היום בוועדות הרפואיות?
עו"ד אולניק: "יש הרבה שלא השתנה לצערנו. 18 שנה אחרי ויש הרבה שלא השתנה. ובתחומים שאני מתעסקת, בעיקר בביטוח לאומי, אז אנחנו רואים יותר הבנה והכלה. אם נדבר רגע על אירוע ה-7 באוקטובר אז כן, הוועדות הרפואיות יותר מכילות, אבל עדיין המשקפיים הביקורתיות, והשאלות הלא נעימות שנשאלות עדיין שם ויש עוד דרך ארוכה מאוד, כחברה וכמדינה לעשות כדי יותר לחבק את אותם הנפגעים".

המצב הנוכחי של הכרה בפוסט-טראומה בישראל

בישראל, ההכרה בפוסט-טראומה נותרת תהליך מאתגר ולעתים קרובות מתסכל. למרות המודעות וההבנה הגוברות למצב, רבים עדיין נתקלים במכשולים משמעותיים בחיפוש אחר הכרה רשמית ותמיכה. 

הוועדות הרפואיות, המשחקות תפקיד מכריע בתהליך ההכרה, הראו התקדמות מסוימת מבחינת הכללה. עם זאת, הן עדיין פועלות תחת קריטריונים נוקשים ולעתים קרובות מציגות שאלות קשות ופולשניות למבקשים. גישה ביקורתית זו עלולה להיות מייאשת עבור אלה שכבר מתמודדים עם בריאותם הנפשית.

אירועי ה-7 באוקטובר החזירו את הפוסט-טראומה לשיח הלאומי פעם נוספת, עם עלייה ניכרת במספר האנשים המושפעים. בעוד שישנה הכרה גוברת במצב, הדרך להכרה ותמיכה נותרת ארוכה ולא ודאית. עו"ד אולניק מדגישה כי המסע כרוך לא רק במכשולים בירוקרטיים אלא גם בשינוי חברתי באופן שבו פוסט-טראומה נתפסת ומטופלת.

באופן כללי, בעוד שחלו מספר שיפורים, יש צורך דחוף בגישה אמפתית ומרוכזת יותר להכרה בפוסט-טראומה בישראל, כדי להבטיח שהמושפעים יקבלו את התמיכה והתיקוף שהם ראויים להם.

עצות למבקשי הכרה בפוסט-טראומה

עו"ד לינוי אולניק מציעה מספר טיפים חיוניים לאלה המנווטים בדרך המאתגרת להכרה בפוסט-טראומה. עצתה הראשונה היא לשמור כל אסמכתא הקשורה לאירוע הטראומטי. בין אם מדובר ברשומות רפואיות, הערות של מטפלים, או אפילו יומנים אישיים, תיעוד הוא המפתח. עו"ד אולניק מדגישה כי רשומות אלה יכולות להיות מכריעות בהוכחת הנוכחות וההשפעה של הפוסט-טראומה.

היא ממליצה בחום לא להתבייש בבקשת עזרה או בשיתוף החוויות שלך. עו"ד אולניק נזכרת במאבקיה שלה עם בושה בשנים הראשונות של התמודדות עם פוסט-טראומה. היא התקשתה אפילו לספר להוריה על הסיוטים והחרדות שלה, מחשש שזה יגרום לה להיראות חלשה או רגישה מדי. עם זאת, היא עומדת על כך שדיבור הוא חיוני. שיתוף החוויות שלך עם אנשים אמינים ואנשי מקצוע בתחום בריאות הנפש יכול לסייע בתהליך הריפוי ולהפוך את המסע לפחות מבודד.

עו"ד אולניק מדגישה גם את חשיבות העזרה המקצועית. אבחון פוסט-טראומה דורש תשומות מפסיכיאטרים ומטפלים מוסמכים שיכולים לספק את הטיפול הנדרש, שעשוי לכלול טיפול ותרופות. היא מציינת כי איסוף תיעוד מקיף מכל המטפלים והמקצוענים המעורבים הוא קריטי. ראיות אלה תומכות במקרה שלך ועוזרות לרשויות להבין את חומרת מצבך.

לבסוף, עו"ד אולניק ממליצה על התמדה. תהליך קבלת ההכרה בפוסט-טראומה הוא לעתים קרובות ארוך ורצוף מכשולים. היא מכירה בכך שזמני ההמתנה לתביעות והחלטות ועדה יכולים להיות ארוכים באופן מייסר, עטופים באי-ודאות ובורות. עם זאת, היא מעודדת את אלה המושפעים לא לוותר, גם כשזה קשה. ההתמדה הנדרשת היא עצומה, אך עו"ד אולניק מאמינה שהבנת התהליך וידיעה שזהו מאבק משותף יכולים להפוך אותו לנסבל מעט יותר.