יש קיר, אין קיר: הבית שבו המעטפת עושה את הכל

תכנון ועיצוב יפעת מנטש

התרגלנו לחשוב על קירות כרקע. הם מגדירים את גבולות החדר, נצבעים בגוון שנבחר לבית ובמקרה הטוב מקבלים תמונה, מראה או גוף תאורה. אצל מעצבת הפנים יפעת מנטש נקודת המוצא שונה: הקיר הוא חומר גלם אדריכלי בפני עצמו, ולעיתים דווקא הוא הופך לאחד האלמנטים המשמעותיים ביותר בחלל.

"קיר לבן וחשוף הוא מבחינתי הזדמנות", אומרת מנטש. "אני תמיד בוחנת מה עוד הוא יכול לעשות עבור החלל – לייצר עומק, להכניס חומר, להסתיר פונקציה, לחבר בין אזורים או להפוך לאלמנט שנותן לבית את הזהות שלו".

במקום להסתפק בצבע או בטפט, היא עובדת עם נגרות בהתאמה אישית, עץ, אבן, זכוכית, טקסטורות ושינויי עומק. לעיתים הקיר הופך לפריט פיסולי שמושך מיד את העין, ובמקרים אחרים הוא עושה בדיוק את ההפך – מעלים את מה שלא רוצים לראות ומאפשר לחלל להישאר נקי.

דירת הגן שתכננה עבור בני זוג שעברו מבית פרטי מרובה מפלסים מדגימה היטב את התפיסה. בני הזוג ביקשו לעבור לבית נוח יותר להתנהלות היומיומית, מבלי לוותר על תחושת המרחב, האירוח והיוקרה שאליה הורגלו. היה חשוב להם ליצור בית שיכול להתמלא במשפחה ובנכדים, אבל לחזור ברגע אחד להיות אינטימי ונעים לשניים.

הפרויקט נבנה סביב מעטפת שבה הקירות מקבלים תפקיד פעיל. במקום להעמיס את החללים ברהיטים ובפתרונות אחסון נפרדים, חלק גדול מהפונקציות נטמע בקירות ובנגרות. אחסון, מערכות מיזוג, מוצרי חשמל ואפילו קמינים משתלבים בתוך המעטפת, כך שהעין פוגשת משטחים שלמים ורציפים.

אחת ההפתעות הגדולות נמצאת דווקא במטבח. גוון גרפיט עמוק הופך אותו לעוגן כהה בחלל הציבורי הבהיר, ולצדו שולבו זכוכית, נגיעות רוז־גולד ופליז ואבן בהירה. אלא שבתוך רצף החזיתות מסתתר פרט שקשה לזהות: דלת בקו אפס המובילה ישירות אל סוויטת ההורים.

כשהדלת סגורה היא נטמעת לחלוטין בחזית ונראית כחלק אינטגרלי ממנה. כך נחסכת דלת נוספת שהייתה קוטעת את הקומפוזיציה, והמעבר מהאזור הציבורי לפרטי הופך כמעט לסוד של הבית. "כשמסתכלים על הקיר ולא מבינים שיש שם דלת – מבחינתי התכנון הצליח", אומרת מנטש. "דווקא האלמנטים שאמורים להיעלם דורשים המון דיוק".

אם במטבח הקיר נועד להעלים, בחלל הכפול הוא עושה בדיוק את ההפך. שם יצרה מנטש חיפוי עץ תלת־ממדי המתנשא לגובה של כשישה מטרים וממשיך לאורך קיר התקשורת ועד המסדרון בקומה העליונה. העץ מעניק למשטח קצב, עומק וצל, ומראהו משתנה בהתאם לזווית שממנה מביטים בו ולאור שפוגש אותו במהלך היום.

המהלך מדגים גם את המעבר מ"קיר כוח" במובן המוכר – קיר שצובעים בגוון שונה או מוסיפים לו טפט – לתכנון של הקיר כקומפוזיציה שלמה. החומר עצמו הופך לדקורציה: הסיבים, החריצים, שינויי העומק והמפגש עם האור מייצרים את העניין, ללא צורך להוסיף שכבות של קישוט.

הקירות גם מאפשרים למנטש לנהל את המפגש בין החומרים שמגדיר את הבית כולו. העץ החם פוגש אבן בהירה, גרפיט כהה, זכוכית ומתכות; חלק מול מחוספס, קר מול חם, כהה מול בהיר. במקום שכל חומר יקבל "רגע" נפרד, המעטפת מחברת ביניהם ויוצרת שפה אחת.

מבחינת מנטש, זה גם המקום שבו קיר יכול להפוך ל־One of a Kind. בניגוד לרהיט שאפשר לרכוש ולהעביר מבית לבית, קיר שתוכנן למידותיו המדויקות של החלל, לגובה, לאור, לפונקציות ולחומרים שסביבו נולד עבור בית מסוים בלבד.

אבל היא גם מזהירה מפני הרצון לטפל בכל קיר פנוי. "לא כל קיר צריך להפוך לכוכב", היא אומרת. "צריך לזהות את הקירות שיש להם פוטנציאל לעשות משהו משמעותי. לפעמים זה הקיר שרואים מיד כשנכנסים, לפעמים קיר שמחבר בין שתי קומות ולפעמים דווקא קיר שצריך להסתיר בתוכו הרבה פונקציות".