אריק בן שמחון פותח הכל

בימים אלה מתקיימת תערוכת Salone del Mobile ב־מילאנו, ורבים בעולם העיצוב מפנים לשם את המבט — אל רעיונות חדשים, אל ניסויים, אל דרכים אחרות לחשוב על בית. בתוך ההקשר הזה, מעניין להתבונן בעשייה של אריק בן שמחון, שמצד אחד פועל כבר עשרות שנים, ומצד שני ממשיך לשאול שאלות בסיסיות על האופן שבו אנחנו חיים בתוך חלל.

בן שמחון הוא תל־אביבי בנשמתו, והקשר לעיר נוכח גם בעבודה שלו. הסטודיו פועל כבר שנים ארוכות באזור נחלת בנימין — סביבה שמערבבת בין ישן לחדש, בין מלאכה למסחר, בין תנועה יומיומית לבין רגעים של גילוי. בתוך המקום הזה, לאורך יותר משלושה עשורים של עשייה, הוא בנה שפה אישית מאוד, כזו שנשענת על עבודה עם הידיים, על חומרים, ועל תהליך מתמשך של ניסוי והצטברות.

הדרך שלו לא התחילה באקדמיה. הוא נכנס למסגריה כדי להכין תיק עבודות ללימודים — ונשאר. מתוך העבודה עצמה הוא הבין שהלמידה כבר מתרחשת, ושאין הכרח במסלול פורמלי כדי לפתח שפה. מאז הוא פועל כאוטודידקט, ובונה את העשייה שלו צעד אחר צעד. עם השנים, הרהיטים שלו הפכו מדויקים יותר, פחות מתאמצים, כאלה שמחזיקים נוכחות שקטה אבל ברורה.

אחת הנקודות שחוזרות בעבודה שלו היא היחס לסלון הישראלי. הוא מזהה בו מבנה שחוזר על עצמו — ספה, כורסאות, שולחן — לא מתוך ביקורת שלילית, אלא מתוך עניין: למה זה נשאר כך, גם כשהחיים משתנים. ובכל זאת, מבחינתו זה גם החלל הכי אישי בבית. המקום שבו אפשר להבין מי גר כאן באמת, דרך הבחירות הקטנות, דרך האופן שבו משתמשים בו.

הגישה הזו קשורה גם לאופן שבו הוא מבין את התרבות המקומית. הבית הישראלי, בעיניו, הוא לא פורמלי. הוא פתוח, חי, משתנה. אנשים יושבים אחרת, מארחים אחרת, נעים אחרת. הדברים האלה נכנסים גם לרהיטים — לפעמים דרך צורות ישיבה פתוחות יותר, לפעמים דרך גישה שמאפשרת תנועה ולא קובעת היררכיה ברורה.

בתוך העולם הזה, בן שמחון לא נשאר רק בגבולות הרהיט הקלאסי. הוא מרחיב את השפה גם לאובייקטים נוספים, כמו עיצוב של שש־בש — אחד הסמלים הכי יומיומיים ומקומיים שיש. דרך האובייקט הזה, כמו דרך הרהיטים, הוא עוסק באותה שאלה: איך משהו מוכר יכול לקבל פרשנות חדשה, בלי לאבד את הקשר שלו לחיים עצמם.

החשיבה הזו, שמבקשת לצאת מהקופסה אבל לא להתנתק מהמציאות, נשענת אצלו על עולם רחב של תרבות ואמנות. אלה לא רק מקורות השראה, אלא חלק מהאופן שבו הוא מבין עיצוב — כמשהו שנע בין רעיון לשימוש, בין מחשבה לחוויה.

עם השנים, גם היחס שלו למקומיות התחדד. ניחוח בינלאומי עם קבלה של מה שקורה כאן — של האקלים, של הקצב, של האופן שבו אנשים חיים. זה לא “סגנון” מוצהר, אלא משהו שנבנה מתוך המקום. ובתוך כל זה, יש גם ניסיון לשמור על איזון. ליצור רהיטים שיש להם אמירה, אבל לא כאלה שמשתלטים על החלל. פריטים שמצליחים לגרום לך לשים לב — אולי אפילו להאט — אבל גם להמשיך לחיות לצידם.

דווקא על הרקע של מה שמוצג עכשיו במילאנו — עיצוב שמרשה לעצמו לבדוק גבולות ולהתנסות — העבודה של בן שמחון מציעה זווית אחרת. לא דרך הצהרה דרמטית, אלא דרך תהליך מתמשך של דיוק. דרך הסתכלות פנימה, אל תוך הבית, אל תוך החיים עצמם, יחד עם התרבות המקומית.

בסופו של דבר, הגישה שלו לא מנסה להחליף את הסלון הישראלי, אלא להבין אותו. לקחת את מה שכבר קיים — ההרגלים, המפגשים, התרבות — ולתת להם ביטוי מדויק יותר. פחות לפי מה שנכון, ויותר לפי מה שחי.