Made in Japan

Melt Banana

Melt Banana רוצים להיות הלהקה הכי טובה בעולם, ויש לא מעט אנשים שחושבים שהם כבר שם. הפעם הראשונה ששמעתי אותם היתה אמנם מבעד לקיר בטון, אבל עברו בדיוק כמה שניות עד שביררתי מי הלהקה הזאת ורצתי הביתה לשמוע עוד – מהלך די נדיר ממישהו שרדאר הבולשיט המוסיקלי מונחה הספקנות שלו עובד שעות נוספות ללא תוספת שכר.

כמו כל להקת נויז/Pאנק עם שאיפות השתלטות על העולם, גם מלט בננה לא נותנים לסאונד הגיטרה המנסר שלהם, לתופים האגרסיביים וליאסוקו אונוקי, הזמרת הצווחנית שלהם, להטעות – מבחינתם המוסיקה שלהם היא פופ, ושמעריצי בריטני/כריסטינה/מדונה ילכו לחפש הגדרה חדשה למה שמתנגן במשך 24 שעות, 7 ימים בשבוע בMTV-.

melt banana בהופעה»

ועוד אחת»

Cibo Matto

מה יכול להיות מגניב יותר משתי יפניות חמודות עם אובססיה קולינרית קלה?

למרות שקוראים להן יוקה הונדה ומיהו האטורי, Cibo matto ("אוכל מטורף", בתרגום חופשי מאיטלקית) לא איחדו כוחות בטוקיו אלא דווקא בניו-יורק של אמצע שנות התשעים של המאה הקודמת להפקת אלבום הקאלט Viva! La Woman. הונדה על הסמפלר והאטורי על השירה יצרו אלבום שגם מעריצי Nine inch nails באותה תקופה לא התביישו לאהוב, ועסק ברובו, איך לא, באוכל. מאוחר יותר הן התקלקלו קצת וצירפו להרכב את שון לנון, בן זוגה של הונדה באותה תקופה, ומאז די נעלמו עקבותיהן, למרות שהאגדה מספרת כי הן מופיעות עד עצם היום הזה.

קליפ לשיר sugar water בבימוי מישל גונדרי»

וביצוע live מ1999 לשיר sci-fi wassabi»



Ruins

לא בדיוק Pאנק אבל בהחלט איזשהו סוג של פוסטP אנק אוונגרדי, לפחות מבחינת האטיטיוד. Ruins קיימים כבר יותר מעשרים שנה בפורמט של בסיסט ומתופף. הגיטריסט שהיה אמור להגיע לחזרה הראשונה של ההרכב אי שם בשנות השמונים הבריז, ומאז הם לא ממש הרגישו בחסרונו. יושידה, המתופף, מציין באתר הלהקה כי למרות שהוא מעריץ את האנרגיה ב-Pאנק, אין לו שום משיכה לעשות מוסיקה בסגנון הזה, והוא מנסה לשלב אותה עם השפעות חזקות של רוק מתקדם דוגמת yes וking crimson – כלומר מוסיקה וירטואוזית ומסובכת, מה שנקרא בצרפתית "pose", כמו שתיארה לי אותם פעם איזה צרפתייה. זה לא בדיוק מה שאני אוהב אבל לא אני זה שמחליט. יש גם כאלה שאוהבים ג'אז…

X Japan

רק יפנים יכולים לעשות פאוור/ספיד מטאל עם דגש חד על בלדות ועדיין להישיר מבט מלא גאווה אל תוך עיניך. מצחיק ככל שזה נשמע, אבל אולי דווקא בגלל זה היו X japan אחד מהרכבי המטאל היפנים הראשונים שזכו להצלחה כלשהי באזורים האפלים של המיינסטרים.

אני לא יודע אם המוסיקה שלהם שווה משהו למישהו אבל הקונספט בהחלט מבדר. קלישאת מטאל מושלמת בניחוח אסייתי. מי צריך את ספיינל טאפ כשאפשר פשוט לראות וידאו שלהם בהופעה?!



The Stalin

ובחזרה לP-אנק. "השם סטאלין שנוא על רוב האנשים ביפן" מציין מייסד הלהקה מישירו אנדו, "לכן בחרנו בו".

The Stalin, המקבילה היפנית לראמונס, להקת Pאנק יפנית מיתולוגית אשר פעלה באייטיז המוקדמות, ולא היססה לגנוב רעיונות מוסיקליים ולא מוסיקליים מאבותיהם הרוחניים בניו יורק. מישירו, שלא סופק מתגובת הקהל בהופעות המוקדמות של הלהקה, החליט להכניס אלמנטים כגון יריקות, משיכות שיער והכאת הקהל לאקט, מה שגרם להסתייגות מסוימת מצד הקהל היפני כלפי הלהקה בתחילת דרכה. צירופו ללהקה של גיטריסט חדש בשם טאם ב-1981 עיצב מחדש את הסאונד והפך את הלהקה להארדקורית יותר, מצליחה יותר, ועל אף המסרים האנטי-סוציאליסטים והאנרכיסטים שלה – לחתומה במייג'ור לייבל.

קליפ לשיר allergy»

ההופעה האחרונה של The Stalin ב-1985»