Just Can't Get Enough

עבור רבים בישראל, גם בקרב מעריצי דפש מוד וגם בקרב אלו שעוקבים בעניין מסוים אחריה, ברגע שתזרוק את השם המפורש של השלישייה הזו לאוויר, מיד תעורר ויכוח בסוגיה האם ההופעה שלהם באצטדיון רמת גן היתה הישג, החמצה או כשלון.

מרטין גור, דייב גאהן ואנדי פלטשר כבר שכחו שהם בכלל היו פה, אבל חלק גדול מצרכני המוסיקה בארץ עדיין כועס עליהם שהם העיזו לחתום קונצרט שלם מבלי לבצע את "Just Can't Get Enough". העובדה שחברי הלהקה המוכשרת הזו בקושי נוגעים במקל באחד מהלהיטים שהזניקו את הקריירה שלהם לפני 30 שנה, כנראה לא מזיזה במאומה לחשיבה העדרית של מרבית צרכני המוסיקה בארץ. אם כך, כנראה שהפרק השני בסדרת הרמיקסים של דפש מוד צפוי ליפול על אוזניים אטומות.

מרבית החומרים לקוחים מאלבומי הלהקה שיצאו בעשור הקודם. כמעט בכל אחד מהם היו כמה וכמה רגעים יפים, אך הם נעדרו את הרוח האייטיזית שרבים בישראל שבים ומתגעגעים אליה ללא הרף – ובאופן אישי – גם ללא סיבה נראית לעין. דפש מוד המשיכה ליצור אלבומים יפים ושירים גדולים גם אחרי שמחוג ספרות העשור עזב את הספרה שמונה, ואת חלק מההדים לכך ניתן לקבל גם מהאוסף הזה.

רמיקס לשירים אלקטרוניים

אבל בבסיס האוסף הזה עומדת שאלה מעט יותר עקרונית, ברשותכם: האם יש טעם לשמוע גרסה אלקטרונית חדשה (רמיקס בהמשך הכתבה) לשיר שגם במקור היה אלקטרוני? האם לא עדיף לחברי הלהקה לשחרר למשל אוסף גרסאות אקוסטי ללהיטיהם הגדולים? (ומי שמכיר את הגרסה של ג'וני קאש ל"Personal Jesus" יודע על מה אני מדבר).

"Personal Jesus", ללא ספק אחד מהשירים הגדולים של דפש מוד, כן, אפילו יותר מהלהיט ההוא שהם לא ביצעו ברמת גן, נמצא כאן – ואפילו ברמיקס מצוין. אבל ככה זה עם שירים גדולים: צריך להיות מוכשר במיוחד כדי להרוס אותם.

לאחר כמה האזנות ל-13 הרמיקסים שאוגדו כאן, אתה מתחיל להבין את כוונת המשורר. לא תמיד אתה אוהב אותה, אבל לפחות אתה מבין. המכורים ואלו שרכשו את החלק הראשון ומחזיקים בגרסאות המורחבות של האלבומים, שגם כך היו גדושות ברמיקסים, ייהנו. השאר יכולים לוותר.

Personal Jesus בגרסת הרמיקס:

דפש מוד, Remixes 2. 81-11, הליקון/Mute