הניצחון הגברי: כשנשים יוצאות נגד נשים

צילום מסך מתוך הסרט "קרמר נגד קרמר"
צילום מסך מתוך הסרט "קרמר נגד קרמר"

בישראל של שנות ה-2000 נשים הן עדיין המטפלות העיקריות בילדים שלהן, והן גם הנפגעות העיקריות מהליכי גירושין בישראל. אלינור דוידוב, מרכזת הקמפיין נגד ביטול חזקת הגיל הרך, מגיבה לטור העורכת של עדי עוז

88 שיתופים | 132 צפיות

 

כמה התאכזבתי לקרוא את טור העורכת של עדי עוז השבוע. לא חלילה בגלל שהיא הביעה בו דעות מנוגדות לשלי, אלא בגלל שהבנתי דבר אחד פשוט: הם שוב הצליחו. שוב ארגוני הגברים הצליחו בקמפיין האגרסיבי, הבכייני, הצעקני והמפחיד שלהם לשכנע נשים, ולא סתם נשים, אלא כאלה שמובילות, נשים שכשהן מדברות הרבה אחרות מקשיבות. מצד שני, אני לא כל כך מופתעת. בשני הצדדים, גם בקרב המתנגדים, וגם בקרב המחייבים את חזקת הגיל הרך, יש רוב של א.נשים שמושפעים אך ורק מהסיפור האישי שלהם, כאילו הסיפור הזה הוא בבואת הכל: בבואת החברה הישראלית, בבואת הסדרי המשפחה בישראל 2016, בבואת המצב הכלכלי אצל כולם וכן הלאה.

משמח לשמוע שבמשפחתה של עוז ניתן לקיים משמורת משותפת מכבדת ואחראית, כזו שמתקיימת באמצעות קשר תקין בין האם לאב, כזו שמתקיימת כי יש קרבה גיאוגרפית סבירה, וכנראה גם מצב כלכלי סביר בשני הצדדים. כזו שמתקיימת כי שני הצדדים, באמת ובתמים, לא רק מבלים זמן שווה עם הילד שלהם, אלא גם חולקים בצורה שוויונית לחלוטין בכל תחומי האחריות. אבל הרבה פחות משמח לשמוע שבהרבה מאד מקרים זה ממש לא המצב.

בישראל 2016, כמו גם בכל העולם המערבי, מראים המחקרים כי התפקידים המגדריים במשפחה כמעט ולא השתנו בכלל. נכון, אנחנו הנשים יצאנו לעבוד, תודה לאל, אבל הגברים לא רצו פנימה הביתה כדי למלא את המטלות שהשארנו מאחורינו. כך יצא, שבשנות ה-2000, נשים עדיין, ברוב המכריע של בתי האב בישראל (מעל ל-85 אחוזים) הן המטפלות העיקריות בילדים ובבית. אז נכון, אבות רבים טוענים, ובצדק, שדווקא הליך הגירושין גרם להם להבין שהם חייבים להיות מעורבים יותר בחיי ילדיהם. נהדר! באמת טוב שהם הבינו! אבל, שוב, הסטטיסטיקה המעצבנת הזאת, עם הנתונים וההוכחות שלה, מראה אחרת. בכל המדינות שבהן משמורת משותפת הפכה להיות פתרון ברירת המחדל, כשבודקים את המצב לאחר כמה שנים רואים בבירור שהילדים חזרו להיות באחריות האם באופן גורף. מה המשמעות של אחריות, מלבד כאב ראש, כאב לב, והרבה זמן ואנרגיה? אה, כן, כסף. גם כשחלוקת זמני השהייה היא שוויונית, וגם כשלא ממש מצליחים לקיים את השוויון הזה, גם אז, מסתבר, יש הורה אחד שלוקח על עצמו יותר: הוא זה שרושם לבתי הספר, הגנים, הקייטנות והחוגים. הוא לוקח למורה הפרטי לחשבון ולאנגלית, והוא שמחליט על פגישה עם פסיכולוג/ית כשצריך. יוצא, שההורה הזה גם משלם יותר. הרבה יותר. רוצה לומר: חלוקת זמן שוויונית, אינה ערובה בשום מצב לחלוקה שוויונית בהוצאות. לכן, בכל העולם, וגם בישראל, נשים שביקשו, או קיבלו משמורת משותפת מצאו את עצמן במלכודת לא פשוטה: מחד, כאילו לא מגיע להן כסף, כי חלוקת הזמנים שווה. מאידך, הן נושאות ברוב ההוצאות. מה התוצאה? הן וילדיהן הפכו באחת לעניים יותר. נקודה.

ועכשיו לעניין היותנו "בהמות". כנראה שעוז לא בעניינים בעשור וחצי האחרונים. המאבק על ביטול חזקת הגיל הרך אוטוטו חוגג 15, שנים שבהן הנשים (ומיעוט הגברים) החברות בו צברו ידע רב והרבה גועל נפש אלים מצד ארגוני הגברים. אף אחת לא הייתה צריכה לצפות במו עיניה בתכנית כדי להבין, לדעת, ואפילו למלמל בעל פה את הטקסטים שפלטו שם שני הגיבורים. אלו טקסטים ישנים, ממוחזרים, מוקצנים ובעייתיים שכותרתם ברורה: נשים גרושות מטרתן אחת: לנקום באבות עד מוות, עד שיתאבדו, ובדרך למצוץ את דמם. בהערת אגב אציין שדווקא הייתי מעורבת בחלק מההכנות לתכנית, ועל אף ניסיונותיי הרבים לא הצלחתי להסביר למכיני הכתבה את הבעייתיות בעמדה ובאופן הצגתה, כך שידעתי גם ידעתי מה היא רוח הדברים שתובא לשידור, ותמכתי גם תמכתי בקריאתה של חנה בית הלחמי לא לצפות בתכנית. זאת ועוד, כשאני נתקלת באשה חזקה ואינטיליגנטית שקוראת לנשים בהמות, ועוד לכאלה שהספיקו כאמור בעשור וחצי האחרונים לספוג נאצות, קללות, הכפשות ותלונות במשטרה מחבורת הגרושים שמתנהלת כמו ארגון עברייני לכל דבר (לכאורה! אני לא רוצה עוד תלונה!), לא נותר לי אלא להשפיל מבט, לספוק ידיים בעצב ולהודות: עוד אחת נלקחה אל המחנה השני, זה שמדבר גבוהה גבוהה על שוויון, כשהמציאות מראה אחרת. זה שטוען שהוא הפמינסט האמיתי, אבל מקלל נשים בגלל היותן נשים בקבוצות הפייסבוק שלו.

לסיום, כולי תקווה שעוז דווקא כן צפתה בתכנית של אמנון לוי, ואף הזדעזעה מהמניפולציה הזולה שלה. היא ראתה איך אבות לילדים לא מתביישים לחשוף את עצמם ואת סיפוריהם האישיים, בזמן שהילדים שלהם יצטרכו ללכת למחרת לבית הספר ולהתמודד עם החשיפה. היא ראתה כיצד ג'קי לוי יוצא מכליו, צועק ומשתולל ומדבר על ניידות שמוזעקות לשווא נגד גברים, כשהמציאות היא שמאות אלפי נשים מוכות לא מצליחות להינצל באמצעות המשטרה, כשהבעלים המכים לא נעצרים, לפעמים עד שמאוחר מדי. היא ראתה איך באוהל של "הורים שווים" מול הכנסת לא יושבת אפילו אשה אחת (למרות הטענה שזוהי מחאה של "הורים"), אלא קהל של גרושים ששותה את דבריו של לוי בצמא. ובעיקר בעיקר היא לא ראתה שם את המספרים האמיתיים, כן, כן, שוב המספרים, שמוכיחים אמת ממש קשה לעיכול: מי שנפגע מהליכי גירושין בישראל, באופן ברור, חד משמעי וקשה ביותר הם הנשים והילדים, לא האבות הגרושים. אבל מספרים הם לא מעניינים, לא את אמנון לוי, וכנראה גם לא את עוז.

אלינור דוידוב היא פעילה חברתית פמיניסטית. בלוגרית באתר שיחה מקומית ומרכזת הקמפיין נגד ביטול חזקת הגיל הרך