900 חללים, 695 ימים, 48 חטופים, אפס אחריות

זהו, ספרנו 900 חללים. הגענו למספר העגול והמדמם הזה עם מותו של רס"ל אריאל לובלינר ז"ל, מילואימניק בן 34 עם חיוך יפה ועיניים טובות, שהותיר אחריו אישה שבורת לב ותינוק בן 9 חודשים, שהספיק לחיות לצד אביו כמשך הזמן ששהה ברחם אמו. "חלל", המילה הנקייה, הרחוקה והפיוטית, שמרחיקה ומדחיקה את הקונספט האיום שמאחורי החלל האמיתי שנפער בכל פעם שיש "הותר לפרסום" חדש.

במקביל לספירת המלאי השחורה של 900 הלבבות שחדלו לפעום; 900 העולמות שהיו ואינם עוד; 900 המשפחות שנהרסו – החסרנו שני שמות ממצבת החטופים, שהתעדכנה מ-50 ל-48. אילן וייס ז"ל ועידן שתיוי ז"ל חולצו על ידי כוחות הביטחון והוחזרו לקבורה, אחרי שנחטפו בשבעה באוקטובר, כל אחד בנסיבותיו האכזריות.

עידן שתיוי בן ה-28, תושב פתח תקווה, נרצח באותה שבת ארורה. הוא היה סטודנט, הוא אהב בעלי חיים ובעיקר כלבים, הייתה לו זוגיות יפה ואוהבת, והוא בסך הכל נסע לפסטיבל נובה בשביל לתעד את חבריו שניגנו והעבירו שם סדנאות. הוא נרצח ונחטף לאחר שניסה לעזור ולהציל חיים של קורבנות נוספים שנרצחו על ידי מחבלי חמאס.

אילן וייס בן ה-56, תושב בארי, יצא להגן על הקיבוץ שאהב כל כך והופקר במשך שעות ארוכות, יחד עם שאר יישובי העוטף. אילן, מנהל התשתיות של הקיבוץ, שאהב לצאת לרכיבות אופניים בסופי שבוע, נרצח בדרך לנשקייה ונחטף לעזה. גם אחיו וזוגתו, עמיר ומתי וייס, נרצחו בבארי באותה שבת. בת זוגו של אילן, שירי וייס, ובתם נגה, נחטפו לעזה ושוחררו במסגרת עסקת החטופים.

כמעט 700 ימים אחרי, אילן ועידן הובאו לקבורה במדינה שהפקירה אותם מלכתחילה, וממשיכה להפקיר את יתר החטופים והחטופה שברשימה מדי יום, שעה ודקה שבה לא מקדמים את עסקת החטופים וסיום המלחמה. אותה מלחמה שממשיכה ותמשיך ותגבה את חייהם של החלל ה-901, ה-902, ה-903 וכמה שצריך בשביל לקדש את שלמות הקואליציה – זו שקוראת לאוכלסיה שלמה להקריב את עצמה בשם האחדות ומעודדת אוכלוסיה שלמה להציל את עצמה בחסות חוק ההשתמטות; זו שקוראת לרצח עם בלי לקרוא לילד בשמו; זו שרומסת ודורסת את כל מי שמבקש לקדש את החיים ולסיים את שפיכות הדמים; זו שמוכנה להקריב את החטופים.

בינתיים, אנחנו נמשיך לציין תאריכים ומספרים עם יותר מדי אפסים. נמשיך לספור ולמנות, לחבר ולהחסיר, במדינה שבה החיים הם לא יותר מאשר אסופת בדידים. נמשיך להספיד ולהזיל דמעות על תמונות מחויכות של אנשים עם עיניים טובות, במלחמת נצח חסרת תכלית ואופק, שבה נגזר רק להמשיך להרוג ולהיהרג, עד שלא ישאר בצד השני כלום. וככל הנראה גם בצד הזה.