50 גוונים של לבן

"צבע לבן, אבל לא לבן-לבן, אלא לבן-עמוק. שלא יהיה לבן משעמם, אבל גם לא שמנת או בז', אלא ממש לבן. איך אני אסביר לך את הצבע? מין לבן כזה שיש לו אישיות, שהוא לא סתם לבן דל, אלא לבן רך ועוטף. לבן כזה שנראה כאילו הוא צבע יוקרתי אף על פי שהוא לבן. את מבינה?".
הפתיח נלקח מתוך דיאלוג עם אחת מלקוחותיי, ויש בו כדי להעיד על הפרויקט הצבעוני והאנרגטי שהסתיים זה מכבר.
ועכשיו להתחלה.

יש כאלה שלוקח להם המון זמן לומר את המילים. הם מדברים נורא לאט ובשקט, חושבים ארוכות על כל מילה שיוצאת להם מהפה ולעולם לא מתלהמים. כזאת הייתה אותה לקוחה. לאחר לחיצת יד רפה, התיישבנו לשוחח. הזזתי את כל התלתלים מהאוזניים כדי לחדד את השמיעה, אף שאני שונאת את ה"לוק" הזה. כל החושים שלי היו דרוכים, אך בשום שלב לא ידעתי אם אני אמורה להגיב עכשיו, או שהיא סתם בהפסקת תה בין המילים. מה אני אמורה לעשות בהפסקות האלה? לקחת כדור ולצאת לשחק בחוץ? להגיד אהה? לשתוק ולחכות שהמשפט הבא יסיים את התה ויחזור לומר את דברו? מה עושים בשקט הזה?

בתוך השקט וההפסקות האינסופיות בין המשפטים, הבנתי שהיא בכלל לא רוצה לשפץ, שטוב לה ככה, היא שונאת שינויים. זה הוא שרוצה כבר שנים ואין לה עוד כוח להתנגד. בין השתיקות הבנתי שעולמה נחלק בין לשתוק בבית ללסתום בסדנאות ויפאסאנה בנגב. לפעמים היא קצת קוראת, רואה טלוויזיה או מבשלת לילדים. לעבוד לא בא לה כי הוא מרוויח מספיק. חברות דווקא יש לה ולפעמים הן נפגשות על תה ירוק בבית הקפה השכונתי. הסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים. דווקא עיניים נבונות. היה ברור לי מתוך המשפטים שליקטתי ששכל יש שם, אבל טיפת אנרגיה שתרמוז שהיא חיה – זה אין.

המהפכה השקטה

מקץ נצח שנמשך כשלושת רבעי שעה, ושבמהלכו נעצמו לי העיניים ונעצם גם המוח, הוא חזר מהעבודה. חיוך מאוזן לאוזן, נשיקה אוהבת ללוחשת לתה, לחיצת יד בטוחה ואפשר להחזיר את התלתלים למקומם הטבעי. הוא לקח את ההובלה ומאותו רגע התחלנו להמריא.

קירות הבית נראו כפני הירח, מחורצים ומלאי גבשושיות, כתוצאה מפיצוץ בצנרת. לדבריו, הפיצוץ אירע כבר בשנת 2010, אבל לאשתו הייתה אנרגיה שהספיקה רק לטיפול בפיצוץ והקירות לא תוקנו. עכשיו הוא נשבר, כך סיפר, והחליט לקחת את כל השיפוץ על עצמו. הם ישכרו בית לכמה חודשים ונתחיל להשתגע. מתחשק לו הכל חדש, חלוקות חדשות של המרחבים, מטבח, ריצוף, חלונות, דלתות, שבילים וגינה וכל מה שאפשר לבצע בתקציב המכובד שהוא העמיד לרשות הפרויקט.
אוויר חדש החל לזרום בחדר, העיניים נפקחו לי, המוח חזר לקבל חמצן ויצאנו לדרך.

בהרבה אומץ וחופש יצירתי הפכנו את כל מה שאפשר להפוך. הכל זז בבית מלבד שרירי הפנים שלה. המטבח הנחבא אל הכלים יצא בגאווה אל המרחב הציבורי, חדר השינה השתלט על חדרים שאינם בשימוש והפך לסוויטה רב שימושית, הסלון נחשף בשקיפות מרגשת לגינה ואפילו גרם המדרגות שינה את כיוונו, רק אצלה לא הופיעו סימני חיים. מדי פעם הייתה באה לסיורים בשטח, מדלגת בנעלי ספורט של נייקי בין הקרשים לשלוליות הבטון, לא אומרת מילה ונעלמת.

צילום אילוסטרציה: Fotolia

ימים לבנים. ארוכים…

התחום היחיד שבו היא ביקשה להתערב היה צבע הקירות, וכזכור היא אוהבת רק לבן. על הקיר ציירנו משבצות, וכל משבצת הייתה צבועה בלבן אחר. אחד היה לבן צח, ושני – עם נטייה לאפרפרות, אחד היה עם נגיעות מוקה בדיוק כמו שמראים בפרסומת בטלוויזיה, ואחר – עם נגיעה של סגול. היה לנו גם לבן שמנת, לבן כנף ברבור ולבן יונה, לבן עצוב, לבן שמח ולבן בקריזה. לכל צבע היה מספר משלו, וערימה של שלושים קופסאות קטנות הצטברה לצד הקיר. נו, אם סוף סוף היא מבקשת להיות מעורבת, לא נשקיע?
אז השקענו וקיבלנו המון משבצות לבנות. זאת אומרת קיבלנו קיר לבן אחיד לגמרי, עם המון מספרים מקטלוגים שעוזרים לאנשי המכירות להציג מגוון. היא טיילה בין האין משבצות וחיפשה את הלבן המושלם שלה. "נורא קשה להחליט", אמרה בלחישה. "כבר כואב לי הראש, אני מתה".
הלבן השלישי משמאל בשורה החמישית היה הלבן שעשה לה את זה, ומקץ שבוע נראה הבית ככלה תחת חופתה.

"קצת שטוח הלבן הזה, את לא חושבת? אני מעדיפה שיהיה לו יותר עומק ורכות. הוא סתם לבן בלי אופי, אני חוששת שאולי טעיתי בבחירה", לחשה. חודשים ארוכים חלפו מסיום הבנייה, ובעוד הוא מסתובב גאה כמו טווס בבית הצבוע בלבן ברבור,
היא ממשיכה לכתת רגליה במסע חיפוש חרישי אחרי הלבן האמיתי.

* ותודה לבני בורנלי.

לטורים נוספים של אורנה שלוש גורביץ':

עיצוב ושוקולד בקלנסווה

מה שהם לא אמרו