4 סוגי בגידות
זואולוג ואישתו הפסיכיאטרית על נאמנות ובגידה. האם נאמנות מינית פשוט איננה טבעית לאופי האדם? ואילו סוגי בוגדים ישנם בטח? להכיר את האויב
בספרם "המיתוס של המונוגמיה: נאמנות ובגידה אצל חיות ובני אדם", מנסים הזואולוג דוד ברש ורעייתו, הפסיכיאטרית ד"ר ג'ודית ליפטון, להתמודד עם סוגיית הנאמנות והבגידה דרך הדגמות מעולם החי. בני הזוג האמריקאים (ברש הוא ישראלי לשעבר) מגיעים בספרם לתובנה שנאמנות מינית פשוט אינה טבעית לאופיו של האדם, ולכן יש צורך במאמצים מיוחדים כדי לסגל אותה לעצמנו.
לטענתם, מעט מאוד בעלי חיים מתנהגים באופן מונוגמי, כשהבלטים שבהם הם תולעי הסרט שנצמדות לבן זוג אחד לאורך קיומן ועוד כמה זנים של ציפורים. כל השאר, חיות כבני אדם, נוטים לקיים יחסי מין פוליגמיים כדי להתרענן.
ד"ר ליפטון ובעלה מחלקים את הבוגדים לארבעה סוגים:
● "כל מה שזז": אלה הם הבוגדים הסדרתיים שמתאפיינים בדימוי עצמי נמוך ושמתייחסים לבגידה כאל כיבוש. בדרך כלל אין להם שום כוונה לפרק את נישואיהם עקב מעלליהם בחדר המיטות, והם בבחינת "בור ללא תחתית", הצמא לעוד ועוד מחמאות וחיזוקים.
● מעידה חד פעמית: מי שמועדים לתוך רומנים חד-פעמיים הם אנשים שחיי הנישואין שלהם נשחקו ואין להם מושג כיצד לרענן את השגרה. הם נמנעים מלגשת לייעוץ זוגי או מנהלים חשבונות אישיים ישנים עם בן הזוג המזניח. הבגידות שלהם, שמופיעות בשלב מאוחר יותר בחיים, באות כדי למלא חסר מסוים ולהעניק להם תחושה שהם מיוחדים ונחשקים בעיני מישהו.
● תחושת פספוס: בוגדים אלו נישאו בגיל צעיר מאוד, חוו מין רק עם החבר הראשון (שלו נישאו) ומרגישים כי פספסו משהו וש"כל העולם חוגג" חוץ מהם. אותם מובילה לבגידה בעיקר הסקרנות התמימה, שנובעת מחוסר ניסיון בקשרים עם בני זוג נוספים.
● משבר אמצע החיים: מדובר בגברים ונשים שילדיהם כבר בגרו ופרחו מהבית, בריאותם עדיין טובה, אבל חיוניות החיים שלהם הולכת ומתדלדלת. במקרה זה, הבגידה נועדה לרענן אותם, לצקת בם ביטחון עצמי ולספק הוכחה לעצמם שהם עדיין אטרקטיביים.