20 שנה למותה של המשוררת הישראלית שהעניקה לי חבל הצלה – ויותר מכך

הבוקר, בשעה אחת עשרה וכמה דקות בארכיון גנזים שבבית אריאלה, זכיתי שוב לבכות. זה קרה כשעידו קליר, בנה של דליה רביקוביץ, קרא את השיר "ביתן הזכוכית".

>> המשוררת נעם פרתום נחשפת: "פתאום הבנתי שאני לא רואה כלום בעין שמאל"

"תה בלימון/ על שפת המים/ ארוחת צהריים/ עוגה וכריך/ ראיתי אותך ממש בעיניים/ כל הקירות/ שקופים מזכוכית".

זה שיר שמתרחש לא כאן, אלא הרחק, על כר דשא, לצד הבריכה, בלונדון. זה שיר שאני יודעת בעל פה. שיר שבו יש אמא וילד, והאם פונה אל בנה כדי שיעצור ויראה ויביט בכל מה שסביב. אבל הביטו טוב יותר, כי בעצם הילד איננו. זה משחק בנדמה לי, זה שיעור בכמיהה. כי היא היחידה שמשתקפת שם, היא רק יכולה הייתה לומר לו, לו היה שם עמה: "עידו תראה, עידו תביט/ כל הביתן עשוי מזכוכית". אבל הנה, הבן ישנו, והוא קורא בקולו. והרי השיר מחזק גם את האפשרות הזאת.

בנדיבות גדולה, במעשה של חסד, עידו קליר הפקיד בארכיון גנזים (בניהולה של אדיבה גפן) את עזבונה של דליה רביקוביץ. ארגזים על גבי ארגזים ובהם שירים וטיוטות, מכתבים, תמונות. אפשר לראות בכך כתב אמון במקום הזה על אף הכל, אם לא במה שהוא כעת, הרי במה שהוא יכול להיות. הבעת אמון בתרבות העברית, בשירה, ולא פחות מכך – בקוראיה ובקוראותיה. ואני כאחת מאותם קוראים וקוראות, לא יכולתי שלא לבכות.

שירה היא אפשרות לצאת לחופשי. אפשרות להכיר בכבלים, בתרגילי הסדר הממשיים והמדומים; להתחמש נגד העוול, למצוא בה יופי ועמידה ותואם וניגון שישרוד אחרי הצבאות ואחרי המלחמות. דליה רביקוביץ כתבה גם את זה

 

נזכרתי בשיר גנוז של דליה רביקוביץ, שבו לבכי יש תפקיד אחר – של יציאה מהתלם, של אי ציות, של שחרור. שיר שפגשתי רק בספר השירים הגנוזים, שערך בחוכמה גדעון טיקוצקי: "מה אפשר לעשות בתרגילי סדר/ מלבד לבכות", שואלת דליה רביקוביץ בשיר הגנוז "תרגילי סדר", ולפתע ניצבת מולנו חיילת צעירה, עייפה, מבולבלת, ששואלת שאלה אמיתית – לא רק על הלכות הצבא – אלא על העולם כולו, על ההתנהלות בו: "היה חם כמו שחם בקיץ/ ואמרו לי כמו לכולן/ לפנות לימין ולפנות לשמאל. האויב מימין, האויב משמאל/ ובמה את בוחרת, במים או באש?". אבל גם כאן, כל זה הרי מדומה מאוד, התחבולה ברורה. זהו רק תרגיל. "ולא היה אויב מימין או משמאל".

אך האויב בכל זאת ישנו: "הוא זחל על גבי בנחל זעה". ואולי האויב הוא ההתנגדות הפנימית, ההכרחית, מול המערכת, כנגד הליכה בסך. כי זוהי אינה רק הזיעה הזורמת במורד הגב ומתחת למדים, אלא הדמעות. וכך מסתיים השיר: "אז התחלתי לבכות/ וזה היה אות/ שאני יוצאת לחופשי".

שירה היא אפשרות לצאת לחופשי. אפשרות להכיר בכבלים, בתרגילי הסדר הממשיים והמדומים; להתחמש נגד העוול, למצוא בה יופי ועמידה ותואם וניגון שישרוד אחרי הצבאות ואחרי המלחמות. דליה רביקוביץ כתבה גם את זה. את הפחד מבני האדם, את היתמות, את היופי, את הכורח לעמוד ולמחות מול השררה. מול האלימות.

>> מלכת הבלגן: החרדה של יערה שחורי הולידה מופע שירי ילדים

אפשר לקרוא שירה כמו ספר הדרכה. אולי זו לא האופטימלית שבקריאות, אבל עבורי היא הכרחית. מדליה רביקוביץ למדתי לעבור את הילדות כעורב שנקוטו בו קרוביו העורבים; את הנעורים ואת הידיעה שהנעורים יתמו; את הבגרות; את האהבה ואת אי האהבה; את הבדידות; איך לשאת את הצער; איך לזקוף את הראש; איך לטבוע; איך לעלות על פני המים. השירים שלה היו יותר מחבל הצלה, אף שהיו ודאי ועודם. הם היו ביוגרפיה נוספת לחיות דרכה, סיכה על מפה שיש בה ניו-זילנד ואוסטרליה, אבל גם גינה שדומה לאוסטרליה, ואולי בה נסתפק. ואולי יש רק חדר אחד, וגם זה יש להודות, לפעמים לא.

לסיום, אני חוזרת דווקא לשירים הגנוזים. אולי כי גם להם צד מואר, צד שממשיך וזורח, כי יש כאן הרבה אורות שממשיכים להאיר את הדרכים. עשרים שנה אחרי מותה (אני זוכרת את הרגע שבו נודע לי על מותה. אני זוכרת את הלב שצנח. אני זוכרת את אי האמון שהעולם יחסר אותה), אני קוראת בשיר "אנשים", המופיע בדף שלצד "תרגילי סדר": "אנשים/ הם הדבר המכאיב ביותר שאני מכירה/ הם נותנים לי את העולם הגדול/ ולקחים בחזרה".

דליה רביקוביץ נתנה לנו את העולם הגדול, כמו שנותנים כדור לילד. כמו שכותבים שיר. הלוואי ונדע להחזיק בו. הלוואי ונדע מה לעשות בבכי ובשירים.

יערה שחורי היא סופרת ומשוררת, עורכת וד"ר לספרות עברית, שתשתתף בערב מיוחד "שירה היא מחלה חשוכת מרפא" – לציון 20 שנה ללכתה של המשוררת דליה רביקוביץ, חמישי 21.8 בבית רדיקל בתל אביב. לצידה יקראו וידברו על השירים והמשוררת: עידו קליר (בנה של דליה רביקוביץ), המשוררים והמשוררות עודד כרמלי, אנה הרמן, קרן קולטון, חיה לוי וליאור ויינשטיין