11 בספטמבר שלי
למחרת היום שבו השתחררה מצה"ל עלתה לטיסה ל-L.A; בדרך, הנורא מכל אירע והנחיתו את המטוס שלה אי שם בקנזס. נטע נזכרת ביום שבו העולם שתק והיא החסירה פעימה (אמרו שיש פצצה במטוס). נגעה בשמיים
חיכיתי כל-כך הרבה זמן ל-10.9.01, ליום שבו אפשוט מעליי את המדים ואצא לאזרחות. מחוייכת ונרגשת סגרתי לי מבעוד מועד טיסה (בדיוק ביום המחרת) ישירות לזרועותיה של חברתי הטובה המתגוררת בעיר המלאכים. טוב לא בדיוק ישירות, בדרך החלפנו מטוס.
משחקת תפקיד בסרט שובר-קופות
בדיעבד, רק כמה שנים טובות אחרי היום הארור ההוא, ידעתי לספר מה בדיוק קרה שם.
כששבתי לארץ מהסרט (הטראומטי) הפרטי שלי, כולם שאלו-התעניינו-דאגו (כן, גם מפקדיי בבסיס. בכל זאת, כולם ידעו שאני ממריאה רגע אחרי השחרור), צמאים לקבל קורט מידע מהתרחיש ההיסטורי.
חצי מפוחדת – חצי לא-מאמינה, הרגשתי שאני מספרת שוב ושוב את סיפורה של ילדה אחרת.
ברוס וויליס? לא תודה
בדרך ליעד הנחשק, ללטף קצת אבק כוכבים, המראתי בטיסת אל על LY105 ללוס אנג'לס. רק שתכנית הטיסה כוללת עצירה ב-JFK (נמל התעופה הניו-יורקי), והחלפת המטוס לחברת NORTH AMERICA AIRWAYS. כ-140 נוסעים סך הכל, כשרק מקצתם דוברי עברית, התעופפו בדרך לאל.איי.
במרחק של כשעתיים טיסה מהיעד, נשא לפתע הקפטן האמריקאי דברים רציניים באזננו: "קרתה תקלה/בעיה ואנחנו נאלצים לחפש שדה תעופה חלופי לצורך נחיתת חירום".
אתם רק יכולים לנסות לתאר את ההתלהמות שגבתה ההערה הזו בקרב הנוסעים המודאגים, שיושבים במטוס, בחוסר אונים, חרדים לגורלם. צקצוקי לשון וחרושת שמועות התלקחו סביב הרעיון כי פצצה הוטמנה בבטן המטוס. והדיילים? לא אשכח לעולם את פרצופם הקפוא. בעוד הם מתרגלים פעמים אינספור את תרחישי מצבי החירום (כן, עם הידיים והתאורה ברצפה), הפעם שידרו כולם מסר אחד: מצבנו לא טוב.
דקות ארוכות שנראו באותו זמן כמו נצח, סירבתי להאמין לאשר שומעות אזניי. אני זוכרת שאחזתי במן חוזקה-ילדותית באוזניות הטיסה (התנגן איזה שיר מתוק); מגרשת בכל הכוח ממוחי – כל מחשבה על הסוף (בכל זאת, אני רק בת 21 ולא ממש מיציתי את מה שיש לי להציע לעולם).
ואז, כמו קרא את מחשבותיי ואת חששות לבם של נוסעיו, סיפק הקפטן את התמונה הברורה על התרחיש במנהטן ובוושינגטון. נו מילא, חצי נחמה. פפפפ…. אפשר לחזור לנשום.
העיקר שאין איזו פצצה מתקתקת בתא המטען שלנו. בדרך כלל אני חובבת את ברוס וויליס, אבל לא ממש התחשק לי להריץ סצנות בראש מתוך "מת לחיות".
כולם חשודים
כשהתבשרנו על הוראת "סגירת המרחב האווירי" ובחירתה של וויצ'יטה, קנזס כיעד עבור נוסעי הטיסה, נשמנו לרווחה. אלא שאז, שוב הרגשתי כשחקנית בסרט אקשן מותח: עשרות ניידות של משטרה, צ'קלקות, מכבי אש ושוטרים חמושים הקיפו במופתיות את המטוס שלנו.
בכל זאת, בשעה בוערת של מתקפת טרור, כל מטוס הוא בבחינת חשוד. וכך גם הרגשנו. הדיילים קראו לנו שוב ושוב – "להישאר ישובים בכיסאות, לא להתחכם ולא לקום"! ואז חבורתו של השריף המקומי עלתה ובדקה נוסע-נוסע, דרכון-דרכון. רגעי מתח במיטבם, כבר אמרתי?
למעלה משעתיים "בילינו" במטוס המקורקע, לוגמים כוסות מים מפלסטיק ומנסים להירגע. אני מנסה להתעשת, לאתר נוסעים צעירים. כלומר, לחפש לעצמי חברים לחוויה. ומצאתי. אבל זה כבר סיפור אחר.
נחיתת חירום בוויצ'יטה: הנוסעים במחנה של צבא הישע. (ידיעות אחרונות, 12/9/01)
אמריקה במיטבה
ומהרגע שבו צעדנו יחד, כ-140 נוסעים (תחת אבטחה צמודה) לכיוון שדה התעופה בקנזס, למעשה גם לא נפרדנו. ראש העיר ואנשיו קיבלו את פנינו בחום מנומס, מספר לנו את העתיד לבוא. וכן, מרגע זה ואילך – סוף טוב, הכל טוב, כמו כל סרט אמריקאי מלוקק.
אז מה עשו איתנו? הקהילה היהודית המקומית היא עשירה מאד והחליטה לקחת את כולנו תחת חסותה (טוב, זה לא שמישהו אחר מיהר לסייע לנו; אל-על וכל הנוגעים בצד האווירי, הסירו מעליהם אחריות): שכרו עבורנו כ-4 אוטובוסים, חילקו לנו מצלמות חד-פעמיות, כרטיסי חיוג. דאגו לנו לאוכל, שתייה, שמיכות, ביגוד (המזוודות נשארו במטוס) והקימו עבורנו מן חדר מצב במתחם המגורים המקומי של צבא הישע. אה כן, היו גם מיטות קומתיים, אבל אחלה זרם במקלחת.
אני זוכרת שהתרגשתי מאד מהנדיבות החמימה הזו. מצד שני, מדובר ביהודים-אחים, אז מה הפלא? ההורים החדשים שלנו (באזור גילאי 60 פלוס) דאגו שלא נפספס שום אטרקציה במקום. לקחו אותנו למוזיאון המדע, לגן-חיות מטריף, לעיר הסרטים ועוד. הם באמת רצו שננצל טוב-טוב את הרגעים שלנו שם. שננצור בלבנו זכרונות טובים מהמקום. אחרי הכל, מתי עוד תהיה לי הזדמנות להגיע לשם?
נוסעי טיסת LY105. נהנים מכל רגע במקום החדש, קנזס (צילום: אלבום פרטי)
קנזס שלי הפכה לזיכרון לאומי
אני לא זוכרת כמה שעות חלפו מהרגע שבו נחתנו באדמה הזרה ועד השנייה שבה שמעתי את קולה של אמי באפרכסת הטלפון הציבורי. אבל אני כן זוכרת המון בכי, דמעות וקול חנוק.
בדיעבד, סיפרו לי כי באותם ימים הוריי הפסיקו לחיות את חייהם כרגיל; זמן ישראל הפך זמן קנזס, והרב הראשי בקנזס הפך ידיד טלפוני בחמ"ל המאולתר בביתם.
אני זוכרת שישבנו באולם, גברים, נשים בקבוצות גיל שונות, כל אחד וסיפורו האישי. מסכי הטלוויזיה הגדולים שידרו את רגעי האימה ב-CNN. על אף הצעות לשכור רכבים ולנסוע במשך כמה ימים ללוס אנג'לס, החלטנו להישאר במתחם מאוגדים, עד שייפתחו השמיים ונוכל שוב לטוס.
ואני? ממשיכה לגלם את דמותה של ילדה צעירה, שטסה לחו"ל לבדה בפעם הראשונה בחייה; לא בישראל, לא באל.איי. אי שם, בארץ עוץ של דורתי.
כעבור 4 לילות מיוחדים, נפתחו השמיים ועלינו לאותו מטוס. הפעם למחוז חפצנו.
אז בזמן שכולם נזכרים איפה הם היו בשעת האסון הלאומי, הרשו לי להתרפק על רגעי קנזס שלי. אולי יום אחד אתעורר מהחלום ואבין שהילדה ההיא, בת 21, זו אני.