10 רגעים ראשונים של אושר

1. הרגע שבו הפכתי לאמא

ברור לחלוטין שזהו הרגע המנצח במצעד ההתחלות שלנו כהורים, מכיוון שאין שני לו. אחרי תשעה חודשי הריון זה קורה: אנחנו הופכים להורים בפעם הראשונה בחיים. למרות המקום הראשון שהרגע הזה תופס במצעד, אני חייבת להודות שאני זוכרת אותו די במעומעם (ולא בגלל שחלף יותר מעשור מאז). הטשטוש שקיבלתי בחדר הלידה, השעות הארוכות של הצירים ובעיקר ההתרגשות והחששות העצומים – כל אלה גרמו לכך שאת הרגעים הראשונים האלה אני בקושי זוכרת. אבל לא אשכח לעולם את הרגע ההוא, הרגע שבו הבנתי שאני אמא. זה היה כשבאתי בפעם הראשונה לתינוקייה לראות את הפצפון, שנשאר שם מעט יותר מהמתוכנן כדי לעבור בדיקות. נכנסתי לשם ובדיוק דקרו אותו ברגל לצורך בדיקת דם. הכאב שהרגשתי באותו רגע, כאב מוחשי מאוד, ממש כאילו אני זו שנדקרת, הבהיר לי חד משמעית שמעתה החיים של הדבר הקטנטן הזה, פחות משלושה קילוגרמים, יקרים לי יותר מחיי שלי.

2. הרגע שבו הבאנו אותו הביתה

בניגוד ללידה, הרגע הזה נקלט לחלוטין בכל חלק וחלק בגוף. זה הרגע שלו חיכינו כל כך – עכשיו אנחנו משפחה: אמא, אבא וילד (או שניים, במקרה של תאומים). לא אשכח את היום שבו הבאנו את הבכור מבית החולים. הנחנו אותו בפעם הראשונה בעריסה הקטנה, אותה עריסה ממש שבה הוריי הניחו אותי כשהביאו אותי הביתה מבית החולים. ברגעים הראשונים בהינו בו, ביצור הקטן הזה שהוא לגמרי-לגמרי שלנו, וקלטנו את מה שכולם אמרו לנו כל הזמן: מהרגע הזה, החיים שלנו לעולם לא יחזרו להיות כמו קודם. פתאום האסימון נפל, ושנינו הבנו שליצור הקטן הזה אין אף אחד מלבדנו בעולם, שהוא תלוי בנו לחלוטין, ושהאחריות לגופו ולנפשו כולה שלנו. אותה התרגשות הביאה עימה גם חשש גדול, שמלווה אותנו בכל מקום – תמיד.

3. החיוך הראשון שלו

הרגע שבו התינוק מחייך בפעם הראשונה, הוא רגע שיש רק מילה אחת שיכולה להגדיר אותו – קסום. אני זוכרת ששמענו על כך מהסבים, מהחברים ומהקרובים מסביבנו, אבל בין הלילות ללא שינה, כאבי ההנקה, החלפת אינספור החיתולים ובעיקר הכאוס הגדול של רגשות ופעולות – זה נראה רחוק כל כך. אבל אז פתאום זה קרה. זה התחיל כמו סתם רגע רגיל. ישבתי כשהתינוק שוכב על ברכיי, קראתי לו בפעם המי יודע כמה בשם החיבה שהוענק לו עוד כשהיה בבטן, ופתאום – חיוך. נכון, הוא היה קטן ממש, ובהתחלה לא הייתי בטוחה אם זו לא (שוב) עווית שנגרמת מגזים, אבל הוא חייך. אליי, אמא שלו.
מהרגע הזה ואילך זה הפך לעיסוק המרכזי שלנו, אמא-אבא, סבא-סבתא, דודים ודודות: לגרום לו לחייך שוב, ושוב, ושוב, ושוב. עשינו מיליון פרצופים מצחיקים, הוצאנו מהפה קולות שבחיים לא חשבנו שנשמיע, הרמנו אותו, הורדנו אותו – הכל רק כדי לראות שוב את החיוך המתוק הזה, הדבר הכי טהור בעולם.

הרגע שבו התינוק מחייך בפעם הראשונה, הוא רגע שיש רק מילה אחת שיכולה להגדיר אותו – קסום. צילום: פלורי פיסמן

4. הטעימה הראשונה שלו

אין ספק שמי שאינו הורה לא יבין את ההתרגשות של הפעם הראשונה שבה אנחנו נותנים לקטן שלנו לטעום, רק לטעום, בננה, מלון או בטטה. לא אשכח את הרטט הזה, שעבר לי בגוף בפעם הראשונה שהוא עשה את הפרצוף הזה, שיש לתינוקות שטועמים מזון מוצק בפעם הראשונה בחייהם. התינוק הקטן שלי, זה שנולד רק לפני רגע, שבמשך חמישה חודשים בעיקר ישן, בכה וקצת חייך, נראה לי פתאום גדול כזה, כמעט איש.
הרגע הזה של הטעימה הראשונה מסמל יותר מכל את המעבר של התינוק לעולם של הגדולים. נכון, יש עדיין דרך ארוכה עד שהוא יהפוך לילד, אבל זו הפעולה הראשונה שהוא עושה – שהיא "של גדולים". אז פלא שאנחנו מחכים בציפייה עצומה לתגובה שלו? פלא שאנחנו רוטטים משמחה כשהוא בולע את החתיכה הראשונה (אם אפשר לקרוא כך לטיפת מזון על קצה של כפית או אצבע)?

הרגע הזה של הטעימה הראשונה מסמל יותר מכל את המעבר של התינוק לעולם של הגדולים. צילום: Ingimage

5. הפעם הראשונה שיצאנו בלעדיו

יש הורים אמיצים שעושים את זה כשהתינוק רק בן כמה שבועות, אחרים מחכים עד שהוא בן כמה חודשים, ויש כאלה שמחכים אפילו שנים. בכל המקרים, הפעם הראשונה שבה התינוק נשאר לבד עם הסבתא/ הדודה/ הבייביסיטר מלאה בקשיים. בעיקר שלנו, ההורים. עם שלושת ילדיי, אני זוכרת את רגשות האשם, שבאו ביחס הפוך לגילו של התינוק: ככל שהוא קטן יותר, הרגשנו רע יותר כשעזבנו אותו. הרי "הוא יחשוב שנטשנו אותו"/ "היא צריכה שיחזיקו אותה כמו שרק אנחנו יודעים"/ "מה יקרה אם הוא יבכה ולא יבינו אותו?" – אין צורך, כמובן, למחוק את המיותר.
אחרי רגשות האשם הגיעו החששות. בכל זאת, כבר עברו הרבה שנים מאז שהסבתא טיפלה בתינוק קטן. והבייביסיטר, מה באמת אנחנו יודעים עליה? ואיך בדיוק הוא הצליח לשכנע אותי שאחותו הרווקה מנוסה מספיק כדי לטפל בתינוק, גם אם זה רק לשעתיים? אבל ברגע שחמש הדקות הראשונות חלפו, פתאום עברה בנו תחושה מוכרת. תחושה שכבר הרבה שבועות, חודשים או שנים לא הרגשנו – קוראים לזה חופש. גם אם הוא רק לזמן קצר.

רוצים עוד התחלות טובות? היכנסו וקראו את ההמלצות של עורכת "הורים וילדים"

6. היום הראשון בגן

לכאב הלב שעוברים בימים הראשונים בגן אף אחד לא מכין אותנו. נכון, כבר שמענו מכולם שילדים קטנים בוכים כשהם נפרדים מההורים בבוקר, שלוקח להם זמן להתרגל ושזהו תהליך טבעי לגמרי. אבל למה אף אחד לא הכין אותנו לכמה שזה קורע מבפנים, כאב פיזי של ממש?
עד היום, כשאני נזכרת ביום הראשון של הבכור בגן, עולה בי צמרמורת. כל מה שרציתי היה לחזור פנימה, לקחת אותו ולברוח איתו בחזרה הביתה – ושיתפוצצו כולם. אני זוכרת שעמדתי מחוץ לדלת, הדמעות זרמו מהעיניים בלי שליטה (ואם לא היו מסביב עוד הורים, רוב הסיכויים שהייתי מתייפחת כמו ילדה), ומתפללת שהבכי שלו ייפסק. במקביל, הפכתי לכמה ימים לחוקרת שב"כ מדופלמת. כל מי שיצא מהגן נאלץ לענות על השאלון הזהה: הוא בכה? הרבה? הן חיבקו אותו? קיוויתי כל כך לשמוע שהוא הפסיק לבכות, שהוא משחק ונהנה, ושאני לא עושה לילד צלקת שלא תגליד לעולם.
ואז הלכתי לעבודה. בהתחלה רק לשעה-שעתיים ואחר כך ליום שלם. כמו כל מיליוני ההורים לפניי ואחריי, חזרתי לגן בריצה וחיבקתי את הפשוש שלי חזק-חזק, מקווה שהימים האלה יעברו מהר. למדתי, כמו שכולם לומדים, שזה לוקח זמן ושהם צריכים להתרגל. ובינינו, אי אפשר באמת להשאיר אותם בבית עד גיל עשר.

7. המעבר למיטה "של גדולים"

אם זה בגלל שהוא כבר למד לטפס החוצה, אם זה בגלל שנולד אח והגיע הזמן לפנות את מיטת התינוק, או שהוא "הגיע לגיל" – הסיבה ממש לא משנה. הדבר היחיד שמשנה הוא שהפעוט שלנו, זה שרק לא מזמן הבאנו הביתה בפעם הראשונה והנחנו בעריסה הפצפונת, עובר למיטה "של גדולים".
אני זוכרת כמה שהמעבר הזה משחרר. פתאום הוא שכב לישון ואנחנו יכולנו פשוט לשבת לידו, בלי לדחוף את היד בין השלבים כדי ללטף. לכסות אותו בקלות, בלי לשבור את הגב. אבל יותר מכל, נדהמנו מכמה שהוא קטן לעומת המיטה הגדולה, וגם מהמהירות שבה הוא גדל.
עד מהרה גילינו שהמעבר למיטה "של גדולים" טומן בחובו לא רק התרגשות (מצדנו), אלא גם עצמאות (מצדו). כן, כן, הוא הצליח בקלות לרדת מהמיטה ולטייל לסלון, לחדר שלנו ובכל הבית. זה בישר על תחילתו של שלב חדש בחיינו, שלב "לך כבר למיטה!". מרגע זה התחלנו לעשות הכל, אבל הכל, כדי לקבל קצת שקט בערב בסלון, בעודנו מתמודדים עם "הנדידה הגדולה".

פתאום הוא שכב לישון ואנחנו יכולנו פשוט לשבת לידו. צילום: Ingimage

8. החבר הראשון שבא הביתה

בחודשים הראשונים הם רוצים רק אותנו. נכון, הם מחייכים גם לסבתא ולסבא, ולעיתים אפילו לזרים גמורים, אבל כשהם רואים אותנו, ההורים, החיוך שלהם הוא הרחב והשמח ביותר. ואז הם גדלים קצת, וכבר יכולים לשחק עם בני גילם. הם נהנים לרוץ עם חברים בגינה, לקפוץ עם פעוטות אחרים בג'ימבורי ולשחק עם החברים בגן. אבל עדיין זה אנחנו והם מול העולם, ונראה שהם לא צריכים שום דבר חוץ מאמא ומאבא.
סביב גיל שלוש-ארבע זה קרה. שאלתי אותו, כרגיל, איך היה בגן, ופתאום הוא התחיל לדבר על עידו בלי הפסקה. גם הגננת סיפרה ש"אי אפשר להפריד ביניהם" וש"הם משחקים נפלא ביחד". החלטתי להזמין את החבר הביתה, והתרגשתי כאילו זה חבר חשוב ואהוב שלי, ולא של בן השלוש. סידרתי את החדר והכנתי חטיפים, וכשנשמעה הדפיקה בדלת, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין פלסטיק. הרי כבר יומיים דמיינתי איך הפעוט שלי יקפוץ משמחה כשהדלת תיפתח, ילך איתו יד ביד לחדר ושניהם ישחקו בשקט (ואפילו יתנו לנו, האמהות, לשתות את הקפה בנחת).
אבל בפועל, כמו הרבה התחלות אחרות, דמיון לחוד ומציאות לחוד. במפגש הראשון מצאתי את הילד שלי והחבר שלו דבוקים כל אחד לרגל של אמא שלו, מסרבים להוכיח לנו שמה שאמרה הגננת הוא נכון. כמובן שבסוף מי ששיחק וצייר בחדר היו אנחנו, בתקווה שהקטנים שלנו "יידבקו" ויסכימו לבלות כמה דקות לבדם. בסוף זה אכן קרה – חמש דקות לפני שהמפגש נגמר.

9. היום הראשון בכיתה א'

הבטחתי לעצמי שלא אבכה. נשבעתי שלא אחבק אותו יותר מדי חזק, ושלא אראה לו שהלב שלי עוד מעט מתפוצץ. אז מה? ברגע האמת כל ההבטחות פרחו להן, ופשוט לא עמדתי בזה. בכל זאת, התינוק שלי הולך לכיתה א'. ישבנו שם, אבא שלו ואני, בחצר בית הספר, והבטנו בו מלאי גאווה, ולא האמנו איך הזמן עבר מהר כל כך. הרי רק לפני רגע הוא אמר "אמא" ו"אבא" בפעם הראשונה, ועכשיו כבר מצפים ממנו לכתוב ולקרוא את המילים האלה. פתאום התמלאתי דאגות – שהוא יסתדר עם החברים, שתהיה לו מורה טובה, שלא יהיה לו קשה מדי, שאף אחד לא יציק לו – והתפללתי שיהיה לו טוב.
ואז הגיע טקס קבלת התלמידים החדשים, והדמעות זלגו חופשי. מבט אחד מסביב הבהיר לי שאין לי במה להתבייש, משום שזה המצב גם אצל כל ההורים מסביב. משהו במעמד הזה, בסמליות שלו, מפיל את כולם. פתאום הקטן שלנו כבר ממש ילד, והוא כבר לא רק שלנו – הוא גם של עצמו.

10. כשעשיתי לו פאדיחות בפעם הראשונה

בניגוד לכל ההתחלות הקודמות, את הפעם הראשונה שבה הילד שלי התפדח מהחיבוק שלי, ממש לא צפיתי מראש. הרי כבר שנים שאני המלכה הבלתי מעורערת בעולמו. הוא מעריץ את האדמה שעליה אני דורכת, מנסה לחקות אותי ובולע בצמא כל מילה שיוצאת לי מהפה. ואז הגיעה מסיבת הסיום בבית הספר, או סתם יום שבו אספתי אותו מחבר – הושטתי ידיים לחיבוק או קראתי לו בשם החיבה – והפרצוף הזה הגיע. ידעתי בדיוק על מה הוא מצביע. הרי רק לפני אי אילו שנים עשיתי אותו בעצמי לאמא שלי. אבל לא האמנתי שזה באמת קורה.
ברגע אחד, בפרצוף אחד, כל החלומות על האמא הקולית שאהיה, על איך הילד שלי לעולם לא יתפדח ממני – קרסו. ואז הבנתי שזו דרכו של עולם: הורים מפדחים – וילדים מתפדחים. אין מה לעשות נגד זה. הפדיחה כאן, והיא לא מתכוונת ללכת.
אבל בואו אגלה לכם סוד קטן: רגע אחרי שנכנסים למכונית או כשמגיעים הביתה – זה הזמן המושלם לחיבוק ולנשיקה. הילדים שלנו, בכל גיל ובכל שלב, שמחים לקבל אותם. הפרצוף שהם עושים כשזה קורה (בלי שאף אחד רואה אותם, כמובן) מזכיר לנו בכל פעם מחדש שבתוך הילדים הגדולים האלה מסתתרים התינוקות שלנו, שעדיין חושבים שאנחנו הכי-הכי בעולם.

גם לכם יש התחלה מרגשת כזו? היכנסו וספרו לנו על זה ב-עמוד הפייסבוק של "הורים וילדים"