סמנו לעצמכן: אלה 11 מעצבות האופנה המבטיחות של העתיד

תצוגות סוף השנה של בתי הספר לאופנה חושפות שוב, כמה כישרון, יצירתיות ותעוזה יש לנו בארץ. אחרי שנים של לימודים אינטנסיביים, אינספור סקיצות, משברים, דמעות ותפרים – בוגרות ובוגרי בתי הספר לאופנה עלו על המסלול עם פרויקטי גמר שלוקחים את הדמיון לקצה. זה הזמן בשנה שבו הבמה המקומית מתמזגת עם תקווה לעתיד: מצד אחד שואו מרהיב, מצד שני חיפוש אחר פרקטיקה, קהל, ומשמעות. הפרויקטים שמוצגים שם הם הרבה יותר מבגדים; הם מציעים הצצה לנפש, לסיפור, לעמדה. לפעמים מרגשים, לפעמים מעוררי מחלוקת, ולפעמים הם פשוט כל כך יפים. אז יצאנו לבדוק מי הם הקולות החדשים שמרימים עכשיו ראש, מי מצליחות לרגש, לזעזע או להבריק. הנה 10 שמות שממש שווה לעקוב אחריהם.

שנקר: זהות בין תפרים

תצוגת הגמר של שנקר הציגה אופנה עכשווית עם טון אישי חזק, גישה מחוברת לקרקע וטונות של יצירתיות. 36 בוגרות ובוגרים יצרו קולקציות שעוסקות בזהות, מסורת, מקומיות ותרבות – דור חדש של מעצבים שמעדיפים לעצב פתרונות, לא רק פנטזיות. התחושה הכללית: פחות גימיקים, יותר תכל’ס. בגדים שאפשר ללבוש ברחוב, לא רק על מסלול. נוכחות חזקה, שיח עם המציאות, והרבה תעוזה בלי התנצלות. "הקולקציות השנה הן הצהרות עיצוביות אמיצות ואישיות", אומר אילן בז'ה, ראש המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, "מתוך שבר לאומי ואישי, צמחו עבודות שמשלבות חדות רעיונית ורגש עמוק".

>> היורשת: בתה של גלית גוטמן נכנסת לנעליים של אימא

בין הקולות שבלטו במיוחד הייתה גילי בראון, שחקרה את הארכיטיפ של "הצל" על פי יונג דרך מחול אקספרסיוניסטי. הקולקציה שלה נעה בין אור וצל, תנועה ורגש, מסע גופני־נפשי שהוא גם לביש וגם מהפנט. אריאל ברקה יצר בגדים מעור טבעי עם פתחים עמוקים וטכניקות גימור מיוחדות, שיצרו מראה פיסולי וקשיח, כמו שריון רגשי־חושני. מאיה קדמי הפכה אובדן אישי להומור שחור טעון – הפחדים, הכאב והכאוס הפנימי תורגמו לקולקציה נוקבת, בשפה חזותית שמזכירה פאנק רגשי. שי גרינברג פירקה והרכיבה מחדש את מוסד הנישואין. הקולקציה שלה נעה בין סטריט־סטייל לאוונגרד ומציבה סימן שאלה גדול סביב שמלות כלה והנחות היסוד שכרוכות בהן. ענבל חפר בחנה את סיפור העלייה של סבה וסבתה ממרוקו לישראל בשנות ה־50 דרך דימוי עכבר העיר ועכבר הכפר ויצרה קולקציה אורבנית־שבטית שמחברת בין בגדי עבודה, אורנמנטים מרוקאים, וחוטי זיכרון מסבתא שלימדה אותה לסרוג.

גילי בראון | חיית חושך

אריאל ברקה | גוף ראשון נקבה

מאיה קדמי | ניפגש באונקולוגית

שי גרינברג | דרס קוד

ענבל חפר | Urban Fields

בצלאל: סיפורי ילדות משאריות בד

בימים אלה נפתחה תערוכת בוגרי ובוגרות המחלקה לצורפות ואופנה של בצלאל, בקמפוס החדש בירושלים. 34 פרויקטי גמר מציגים פרשנות אישית ועכשווית לעיצוב סביב הגוף; בין תכשיט לבגד, בין אביזר לאובייקט. תכנית הלימודים חותרת לנסח שפה חדשה של Neo-Craft, כזו שמשלבת טכנולוגיה ובינה מלאכותית עם מלאכת יד, מתכת ועור, ומתעקשת לשמור על זהות מקומית בתוך מציאות משתנה. "מדובר במעשה תרבותי, חברתי, סביבתי ופוליטי", אומרת שלי סתת-קומבור, ראש המחלקה. "הפרויקטים מציגים קשת רחבה של קולות ונקודות מבט, מתוך הקשר תרבותי עשיר וריבוי דעות".

בתוך התערוכה הזו, שתהיה פתוחה לקהל עד ה־14 באוגוסט, בולטים כמה קולות אישיים במיוחד: מיה נוימן בחרה לאתגר את הרגלי השימוש החומריים של עולם האופנה, ויצרה קולקציה משאריות וחומרים "פגומים" שהפכו לבסיס ליצירה – תרגיל מסקרן בשאלה מהו יופי. איסלאם נאשף התמודדה עם הדיאלוג הפנימי שבין האגו שרוצה לשלוט ולהרשים, לבין הפגיעות והכמיהה לאהבה. הקולקציה שלה בוחנת את המתח הזה דרך בגדים שמאזנים בין עוצמה לרוך, ויוצרים חקירה חושית של זהות רגשית, ולילא דבאג’ה עיצבה בהשראת סיפור ילדות על שטיח שנפרש מדי ערב במרכז הכפר – מרחב של קהילה וזיכרון, שהלך ונפרם בדמיון ובחומר, חוט אחר חוט.

מיה נוימן | מחול הריקבון

איסלאם נאשף |  Shields

לילא דבאג'ה | זיכרון ארוג

אוניברסיטת חיפה: שיא יצירתי בתוך מציאות מטלטלת

שנה בלבד אחרי שהוקם, החוג לעיצוב אופנה של אוניברסיטת חיפה הציג לראשונה את תצוגת הבוגרים והבוגרות – רגע מרגש למוסד הצעיר, שמיד מציב רף גבוה. האירוע התקיים במבנה בית הספר במושבה הגרמנית, והיה הרבה מעבר למסלול אופנה: זה היה מניפסט חזותי, אישי וחברתי של דור יוצרות ויוצרים שמביטים סביב, מגיבים, ומנסחים את עצמם דרך עיצוב. העבודות עוסקות במגדר, זיכרון, גוף ותרבות, ומשקפות רגישות עמוקה לסביבה המקומית והאישית. ד"ר רחל גץ-סלומון, ראשת החוג, מתארת את התצוגה כ"שיאו של מסע רגשי ופדגוגי, בתוך מציאות משתנה וסוערת: מקום שבו עיצוב הופך לפעולה חברתית ואישית גם יחד".

בין הקולות שהותירו רושם חזק: רותם תאשמע, שעיצבה קולקציה טעונה החושפת את השפעתה של טראומה מגדרית על הגוף הנשי, התנועה במרחב והתחושה הבסיסית של ביטחון. ההשראה שלה, בובות חרסינה שבירות ומתוקות לכאורה, יוצרת דימוי חזותי מטריד, רך וחד בו זמנית. שי מנספייזר לוין בוחנת את מושג הנשיות דרך קולקציה שנעה בין עידון צורני לחתרנות מרובדת. בעזרת צבע, דפוסים וטכניקות טקסטיל מורכבות, היא מציירת דיוקן רגיש של נשיות לא מתנצלת, וגם לא מתיישרת. נטע קרפ הקדישה את הקולקציה שלה לסבה, האמן והקליגרף נתן קרפ ז"ל. דרך פרשנות טקסטילית־רגשית לשפה הגרפית שהותיר אחריו, היא מחייה זיכרונות פרטיים והופכת אותם לבסיס עיצובי חדש – אינטימי, מלוטש ונוגע ללב.

רותם תאשמע | טראומה מגדרית

שי מנספייזר לוין | מיי פוסי גראבז באק

נטע קרפ | לסבא באהבה