תשקיעי בעצמך

אומרים לנו כל הזמן "תפרגני לעצמך, תשקיעי בעצמך" – ארוחת בוקר עם חברות, חדר כושר, טיפולי ספא, פיתוח תחביבים… וואלה, כל זה באמת נחמד בתיאוריה, אבל עד שאני אגיע לשיעורי ציור ויוגה, מה עם הדברים הבסיסיים? לדוגמה…

לאכול

ולא את מה שנשאר בצלחות של הילדים. ולא פיתה עם שאריות החומוס שבקופסה. ולא שניצל מאמא עוף מחומם דקה וארבעים שניות במיקרו עם הפסטה הקרה מאתמול. ולא יוגורט ליד המחשב. ולא לחטוף את הדבר הראשון שאני רואה (מי אמר פרוסת עוגת השוקולד האחרונה שנשארה מהיומולדת של הילד), כשאני מרגישה שעוד שנייה אני הולכת להתעלף מהחור בבטן שיש לי, כי לא הספקתי לאכול מאז… היי, מתי היתה הפעם האחרונה שאכלתי?

לאכול כמו שצריך. ארוחה כזאת עם כל אבות המזון. לחתוך סלט, לבשל תפוחי אדמה, למעוך לפירה. וגם עוף וגזר מבושל ליד (סבתא, אני באה). ארוחה כזאת עם טעם של בית, שצריך לפנות בשבילה קצת זמן להכנה. קצת, לא משהו מסובך. אבל היי, איפה יש לי רגע? לשירותים אני לא מספיקה ללכת, עד שכמעט בורח…

לפנות מקום

שבת בבוקר, הילדים מאופסנים אצל הבייביסיטר הכי טוב שאני מכירה (אחרי הסבתות) – יובל המבולבל. ליתר ביטחון אני זורקת מבט לחדר השינה לראות שהבעל כבר פקח עין ראשונה. איזו אסטרטגיה בשביל דבר כל כך בסיסי. אני נכנסת לשירותים וסוגרת אחריי את הדלת באנחת רווחה.

"אאאאאאאאאאמממממממממממאאאאאאאאאאאאאאא", אני שומעת את הקטנצ'יק בצרחות איימים. זה היה ברור, שוב לא סגרתי את הדלת חלש מספיק.

"מה? מה?", משתרך אביו מהמיטה, טרוט עיניים מתלאות הלילה, "אמא עסוקה, לך לראות יובל".

"אאאאאאאאאאמממממממממממאאאאאאאאאאאאאאא", ממשיך העולל, מתעלם לחלוטין מתשומת הלב ההורית שניתנה לו ומנסה לפרוץ את דלת השירותים.

אני, מצדי, אשתדל פשוט לדלג על היציאות של שבת.

לישון

אח, נושא כאוב אצלנו. חמש שנים שלא ישנו כמו שצריך. בעצם קצת יותר, הרי גם בסוף ההריון לא ישנים מי יודע מה. יש לילות גרועים ויש לילות גרועים יותר, הילדים שלנו פשוט לא יודעים לישון ויכולים לבכות לילה שלם בלי להיכבות.

אחרי מבצע יומולדת חמש של הבכור, הפקה לא קטנה בכל קנה מידה, נפלנו על הכרית בחצות כמעט, עייפים, רצוצים, מותשים וסחוטים. את בן השנה ושמונה זה כמובן לא עניין, והוא החליט להמשיך את מסע הטרטורים למשך כל הלילה.

בעשר בבוקר שרית מתקשרת, כולה חיוכים: "מה העניינים? היה מקסים אתמול! היי, מה קרה, את נשמעת חולה?".

"אני… לא ישנתי, אה… כלום, הכל בסדר", אני מתעשתת ומנסה להישמע הכי נפלא שאני יכולה. לאור העובדה שהיא אמא לתאומים בני שנתיים וילדה בת רבע לחמש, מי אני שאלין?

ולשלושת הדברים הבסיסיים האלה מצטרפות אחר כבוד ההתארגנויות של הבוקר: להתלבש (בדיוק בדקה וחצי שהילדים שותים את השוקו שלהם. אם לא הכנת בגדים בלילה הקודם – את אבודה, כי בזמן הזה את צריכה גם להספיק לשירותים, ע"ע), הקפה הראשון (בכוס חד-פעמית עם מכסה – המצאת המאה – באוטו), להתאפר (לשיטת חברתי טלי – ברמזורים), והנשימה הראשונה של היום… בעצם, בהתארגנויות הבוקר כבר אין לה מקום. זה קורה אולי כשאת שמה את הראש על הכרית בלילה, שנייה לפני שאת נרדמת, ולפני שהם מתעוררים שוב…

רוני לנגרמן-זיו