שאיפת ההורים לגדל ילדים מוצלחים עלולה לפגוע בילד
דניאלה, אם לילדה בת שמונה, מעידה על עצמה שהיא מתוסכלת. "אני אוהבת את בתי מאוד ומקדישה לה המון תשומת לב. ובכל זאת אני חשה בנחיתות מסוימת לעומת אמהות אחרות", היא מתוודה. "כל הזמן אני שומעת מהחברות שלי איזה ילדים מוצלחים יש להן. אחת מהן לא מפסיקה לספר לי על בתה שנחשבת למחוננת, לומדת ג'ודו ומסומנת כאלופה פוטנציאלית. אחרת מספרת על בנה שמוקף חברים ומצטיין בלימודים.
"ירדן מקסימה, בעלת דמיון מפותח, שממציאה וכותבת סיפורים נהדרים. אלא שהיא ילדה עקשנית שאיננה פעילה מבחינה ספורטיבית וזה מאוד מפריע לי. היא מתקשה לעמוד בקצב הלימודים של בית הספר, וגם אינה אוהבת לצאת עם חברות. למשמע הסיפורים של ההורים, אני מרגישה שנכשלתי כאם. הילדה שלי לא מספיק טובה. אם אני מספרת לחברות שירדן כותבת סיפורים מקסימים, הן אומרות: 'יופי, אבל כמה היא קיבלה בחשבון?' וזה מתסכל. לפעמים אני פשוט משקרת ואומרת שהיא קיבלה 90, רק כדי לחפות על האכזבה שלי".
כמו דניאלה, הורים רבים עורכים השוואות בין ילדיהם לבין ילדים אחרים ודוחפים אותם להישגיות. הם שואפים שילדם ייחשב מוצלח בעיני החברה או בעיני עצמם. לא תמיד הם מתחשבים בצרכים הייחודיים שלו.
גלית דקל, פסיכולוגית חינוכית, אומרת שהחברה בה אנו חיים דוגלת בגידול ילדים תחרותיים. "אם פעם הכיוון היה ללכת בקצב של הילד, לתת לו לשחק באופן חופשי, להניח לזמן לעשות את שלו – היום החברה דוחפת את הילד מגיל צעיר להישגיות. הורים שולחים את ילדיהם לחוגים רבים, רושמים אותם ללימודי אנגלית בכיתה א' ואפילו קודם, או לקורס הכנה לבית הספר ועוד".
העידוד להישגיות עשוי לעצב, מחד גיסא, ילד שאפתן ובעל מוטיבציה, או ילד מתוח, לחוץ ועצבני – מאידך גיסא. התרחיש השני עלול להתקיים בעיקר כאשר הילד מתבקש למלא את משאלות הלב של הוריו, שאינן תואמות לשלו.
צאלה מיינרט, ראש תחום הורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים, מסבירה: "להורים יש מערך שלם של ציפיות מילדיהם. חלקן ציפיות מודעות, כמו הציפייה שהילד יהיה בריא ומאושר, וחלקן פחות מודעות, כמו למשל, שהילד יצליח במקומות שבהם ההורים לא נחלו הצלחה.
"ניקח לדוגמה הורים שמעונינים כי בנם ילמד לנגן", אומרת מיינרט. "הפעולה האופיינית של הורים היא לשלוח את הילד ללמוד נגינה, למרות שכלל לא ביקש זאת ובמקרים מסוימים הביע אפילו התנגדות. מצב שבו שיקולי ההורים אינם עולים בקנה אחד עם הרצונות של הילד, עלול לגרום לו לחתור להישגיות אך ורק כדי לרצות את הוריו וחלילה לא לאכזבם".
מה מניע הורים לדחוף את הילד לעיסוקים שאינם מעניינים אותו?
מיינרט: "להורים יש פחדים. הם מלחיצים לפעמים את הילד ודוחפים אותו להישגיות כדי שישיג דברים שלא היה להם בילדותם. לפעמים הם לוחצים על הילד בלימודים, כיוון שהם פוחדים שלא יעמוד בקצב וייחשב לתלמיד איטי יותר. סיבה נוספת היא שהורים רוצים לספר לחבר'ה איזה ילד נפלא יש להם".
אילוסטרציה: PHOTOS ASAP
לך תצטיין
"ילד פוטוגני", כך קורא גבי לבנו, שחר, בן התשע. גבי ואשתו משגרים את בנם למגוון חוגים: דרמה, ג'ודו, מחשבים, כדי שיוכל לטעום מכל התחומים. "לפעמים הוא מתלונן על עייפות, אומר גבי, "ואז אנחנו אומרים לו שהוא יכול להישאר בבית. אבל לדעתנו, חשוב שכבר בגילו הוא ירחיב אופקים ויצבור מטען עשיר ומגוון".
גבי מציין שהוא ואשתו אינם לוחצים על הילד או כופים עליו משהו. "אנחנו לא אומרים לו שהוא צריך להצטיין או להיות יותר טוב מאחרים", הוא אומר, "אבל מדובר בילד חכם. הוא מבין שמאוד ישמח אותנו אם המורה או המדריך בחוג יגידו לנו עליו דברים טובים. אין כמו לקבל מחמאות על הילד שלך".
גלית דקל, מכירה היטב הורים דוגמת גבי ואשתו, שמחנכים את ילדם השכם והערב לערכים של הישגיות. "הורים לא חייבים להגיד במפורש לילד 'לך תצטיין'. הילד קולט את הציפייה, גם אם היא סמויה. לדוגמה, אם ההורים הם זוג קרייריסטי, האווירה בבית ספוגה בהישגיות והילד מבין שמצפים גם ממנו להגיע להישגים גבוהים, בלי שיאמרו לו זאת במפורש".
ילדים רבים נכנעים ללחץ של הישגיות כשהם נאלצים להשתתף בתחרות מול אחיהם או מול ילדים אחרים שהם מכירים. פעמים רבות הורים נוטים להשוות את ילדיהם לאחרים. משפטים, כמו: "כשאחיך היה בגילך הוא כבר ידע לקרוא", או: "הבת של ציפי הוציאה 100 בתנ"ך", עלולים לפגוע בדימוי העצמי של הילד ולהלחיץ אותו.
למה הורים עורכים השוואות?
מיינרט: "יש לכך כל מיני הסברים. לפעמים ההשוואה היא טבעית ובתחום הנורמה. הורים משווים בין הילדים שלהם כל הזמן. למשל, באיזה גיל הגדול התחיל ללכת או לדבר, לעומת הקטן. לעתים ההשוואה באה ממקום של אכזבה או לחץ: אם לא הצלחנו עם הילד הגדול, ננסה להצליח יותר עם הקטן. לעתים ההשוואה נובעת מקנאה בילד של חברים שמצליח בלימודים יותר מהילד שלך".
אילוסטרציה: PHOTOS ASAP
ציפיות מתסכלות
תחושת התסכול של ילד השואף להישגיות עלולה להתבטא בדרכי תגובה שונות. צאלה מיינרט מסבירה שכל ילד מתמודד באופן שונה עם לחץ. "הילד יכול לנסות כל הזמן לרצות את ההורים שלו ואז הוא עלול להיכנס למצב של ריצה ללא כל מטרה. הוא יכול לבעוט ולהגיד 'התעייפתי', ולהכריז שאינו הולך יותר לחוגים. הוא גם יכול גם לשקר להורים ולא לספר להם שלא הלך לחוג ולהעמיד פנים שהכל בסדר. התסכול הזה עלול להשפיע גם לאורך זמן ובעתיד הרחוק. הילד עלול לגדול עם תחושה שאכזב את הוריו ולא עמד בציפיות שהיו להם ממנו".
ברגע שהילד מביע התנגדות, עושה את עצמו חולה, מסרב ללכת לחוגים, סובל מהתפרצויות של זעם, או מגלה סימני עייפות, ייתכן שהוא מתקשה לעמוד בלחץ להישגיות ובתחרות היומיומית עם העולם השאפתני שעמו הוא נאלץ להתמודד.
דקל אומרת שכדאי גם להורים עצמם לערוך חשבון נפש עם ציפיותיהם מהילד, כיוון שאלה עלולות להיות הגורם העיקרי המלחיץ. "הורים צריכים לבדוק עם עצמם איפה הם לוחצים, מה מוביל אותם לעודד את הילד להישגיות, אלו ציפיות יש להם מהילד והאם הן סטנדרטיות או מוגזמות, מדוע הם עורכים השוואה בינו לבין אחרים, והאם זה מגיע ממקום בריא או ממקום שגם הם נמצאים בו בלחץ ומתח".
מיינרט מוסיפה שההורים צריכים להיות מודעים לציפיות הסמויות שיש להם מהילד. "עם הציפיות הגלויות קל להתמודד. הן נמצאות על פני השטח וניתן לדבר עליהן. אבל לא כל ההורים מודעים ללחץ הסמוי שהם משדרים, ולכן כדאי להתייעץ עם איש מקצוע ולחשוב מה מניע אותם לדחוף את הילד קדימה, וכיצד דאגתם לילד מתורגמת למונחים של תחרותיות ולחץ להגיע להישגים. לעתים הציפייה של ההורים חורגת מתחום הנורמה: אם הורה שם דגש על יכולות הלמידה של הילד, למשל, יש לכך חשיבות, כיוון שהוא כמבוגר יודע שבדרך זו יעזור לילד בהישגיו הלימודיים. אך אם ההורה שולח את הילד לחוג ג'ודו ומתאכזב מכך שהילד הוא לא אורן סמדג'ה, עליו להיות מודע לפער בין היכולות של הילד לבין הפנטזיה שיש לו כהורה".
דקל מסבירה שישנה חשיבות גם להבדלים ולשונות שיש בין הילדים. "הצלחה של ילדים רבים נמדדת בהתאם לקריטריונים שהחברה מחשיבה כחשובים, אבל צריך להתייחס לייחוד של הילד, למקום שבו הציפיות לא מתסכלות. במקום שהורים יגידו לילד שלא הצליח כמו שציפו, הם צריכים לעודד הישגיות הבאה ממקום בריא, להתייחס לתהליך הלמידה, לסקרנות שהילד מגלה ולעודד אותו לחקור ולהצליח ממקום של הנאה ולכוון אותו להתנסות. חשוב שההישגיות לא תגיע ממקום של לחץ, אלא ממקום שבו הילד ירגיש שהוא מממש את עצמו, מה שיתרום להגברת המוטיבציה שלו".