פולנית, שפה קשה

לאורך כל המחזה "עולם ישן חדש" המוצג בבית לסין, לאורה ריבלין מגלמת דמות של פולנייה, ומעוררת התפעלות ביכולת לשמור לכל אורך המחזה על מבטא פולני מובהק, כולל שיחות טלפון בפולנית רהוטה. המחזה, שמעלה שאלות קשות בדבר סודות, שקרים, הישרדות, פערי דורות ועוד, נכתב על ידי ג'סי אייזנברג, המוכר לרובנו כשחקן הקולנוע שגילם את דמותו של מארק צוקרברג, ממציא הפייסבוק, בסרט "הרשת החברתית". על משחקו בסרט הוא היה מועמד לאוסקר לפני ארבע שנים. המחזה שהוצג בארצות הברית, תורגם על ידי דורי פרנס, ומשתתפים בו מלבד ריבלין גם ויטלי פרידלנד ורפי תבור.

 

האם את באה מרקע פולני?, אני שואלת שאלה מתבקשת. "כלל וכלל לא" עונה ריבלין, "אלא אם את תומכת בדעה שפולניות היא תכונה כלל אנושית או נגיף שמתפשט באופן מחתרתי. אומרים שזו תכונה נפוצה יותר אצל נשים אבל זה לא נכון. אני דור שביעי בארץ מצד אבי ואמי. משפחת אבי עלתה מוילנא ב־1812 ומשפחת אמי עלתה מהונגריה. גדליה בסר, בעלי, הוא פולני. אבל בגלל שאני לא, יש בי הרבה סימפטיה אליהם מלווה בקצת קנאה".

לחזרות עצמן רצתה להגיע "בלי שהפולנית תשב לי על הראש. 'לשחות' בפולנית בחופשיות בלי לשבור את השיניים. וזו שפה קשה קשה. חודש לפני תחילת החזרות התחלתי בשיעורים פרטיים עם אשתו של מוזיקאי שמנגן עם שאול בסר, הבן שלי. היא רקדנית פולנייה מאזור קראקוב, והיא גם שרדה את השואה. התברר לי, שיש בי יכולת להיכנס לדמות גם דרך השפה, דבר שדי הפתיע אותי, כי אני ממש לא טיפוס של חקיינית".

המציאות מוכיחה ששיחקת לא מעט דמויות בעלות מבטאים שונים.

"נכון, פלסטינית, רומנייה, גרמנייה (חנה ארנדט). גילמתי דמויות במבטא ספרדי טהור ב"שיבה למדבר", רומנייה־מרוקאית ב"סטריפטיז אחרון", ועוד. אני תמיד מגלה מישהו מתאים, שמאחריו סיפור חיים מרתק, שיהיה המנטור שלי. זאת כדי שהמבטא ישמר גם ניואנסים אישיים".

את ג'סי אייזנברג היא פגשה רק כאשר הוא בא לראות את ההצגה. לדבריה, הוא התרגש מהקהל שהתחבר להצגה רגשית, והיה מופתע עד כמה ההומור שבהצגה קיבל ביטוי מועצם בארץ. לאורה: "יש משהו מיוחד כשאתה נפגש עם שחקנים, במאים, מחזאים. אין כמעט Small Talk. יש מיד עניין משותף, וזה מתלקח ישר לפרטי פרטים של המקצוע. לחוויות משותפות ולאהבות והשנאות בטעם האמנותי. מדברים על ניואנסים ועל חלומות ועל מפתחות לעשייה. כשקראתי את המחזה הרגשתי שנפלה לידי דמות מרתקת – נפלאה במורכבות ובסוד שבה. קצת חששתי שיראת הכבוד מהידיעה שוונסה רדגרייב שיחקה אותה, תקפיא אותי. לכן הרגשתי מוחמאת מאוד כשהמחזאי התפעל מהביצוע שלי".

כמה זמן ארכו החזרות למחזה?

"אני אוהבת תקופת חזרות ארוכה, ולבקשתי, ציפי פינס האריכה לנו את החזרות בשבועיים. חזרות זה סוג של מסע ותהליך של גילוי, גם בשעות שאתה לא פיזית בתיאטרון. הוא מתרחש בחלומות כשאתה ישן, כשאתה הולך ברחוב ובוחן אנשים ומדמיין אותם בסיטואציה שהמחזה מעלה. בוויכוחים הטריוויאליים במשפחה, בהתחשבנויות שיש לך עם החיים, בחיפוש ובמפגש עם אנשים – לדבר איתם על המחזה, על התקופה, על סרטים וספרים שקשורים. קראתי בתקופת החזרות את הסיפורים של אידה פינק, ואת הספר "ילדי מלחמה 1944־1948", שערך חנן אלשטיין, המביא עדויות שנרשמו כלשונם מפי ילדים ששרדו את השואה. הקריאה הביאה אותי להוסיף או להחסיר מילה פה ושם, כי לפעמים במקום שאתה יודע שהיו בו מילים ואתה מחסיר אותן, נולד שקט שמדגיש את המילה החסרה. עבודה על דמות היא יציאה לדרך שבה אתה מגלה את הדמות ואתה מגלה את עצמך ועל עצמך דברים שלא ידעת".

המחזה, אומרת ריבלין, מציף שאלות על יחסים, על מהו קשר אמיתי בין אנשים, "על מה זו משפחה, מה עובר על חלק ניכר מהדור הצעיר של היום, שאיכשהו מאבד זהות וקשר עם אנשים ועם עצמו. זאת הוא עושה דרך כל מיני גדג'טים, וכביכול דרך אינסוף אפשרויות. והוא כמובן עוסק בשואה. באיך אנשים ששרדו את התופת מצליחים לבנות לעצמם חיים, לעטות על עצמם סוג של עור פיל על פני העור הדק, החשוף, שאיתו הם יצאו משם. והאם העור הזה באמת עמיד. מריה, הגיבורה, בנתה עולמות שלמים מתוך הידיעה על המשפחה שיש לה באמריקה. היא ציפתה מאוד למפגש עם הדודן הצעיר שלה, והיה לה צורך לפרוק סוד נורא שהיא נוצרת בתוכה מאז תום המלחמה. סוד שאִפשר לה להמשיך לחיות כבן אנוש אחרי הסבל שעברה".

בד בבד עם משחקה בבית לסין, לאורה משחקת כבר שנתיים במחזה מצליח אחר, "לילה טוב, אימא", עם נינה בתה. "ההתחלה הייתה מלאה חששות. שתינו חששנו. גם מהעבודה יחד, שהרי זה טבעי שיהיו אי הסכמות או מתחים. בטח ובטח כשזו אימא ובת. והמחזה לא פשוט, יש בו הרבה כאב לצד אהבה והומור. מה גם שזו הייתה יוזמה שלנו ושל המתרגמת רבקה משולח, ובעולם התיאטרון הרבה נמדד דרך שאלה של מסחריות. גם זה מפחיד. שתינו מופתעות בכל פעם מחדש מהחשמל שזורם בינינו ובין הקהל ומהתרגשות הקהל בהצגה הזאת. נינה זכתה השנה על משחקה שם בפרס שחקנית המשנה הטובה בטקס פרסי אופיר.

מה שמוביל לשאול על תיאטרון הרצליה.

"לצערי, היה לי ברור כמעט מההתחלה שראשי העיר לא באמת רצו תיאטרון יוצר. לא ממש עניין אותם מה תיאטרון יוצר צריך כדי להתקיים ולהתפתח. זה דורש רגישות, אהבה והתמסרות אמיתית מצד העיר. לא משהו לצאת ידי חובה, לעשות עליו וי. עשינו תיאטרון בתקציב בלתי אפשרי. למזלי, ההפקה של " לילה טוב, אימא" קמה תוך שיתוף פעולה עם תיאטרון חיפה, וממשיכה לרוץ בהצלחה עם התיאטרון הזה. אגב, שתי הצגות של תיאטרון הרצליה זכו שנה אחרי שנה בפרסי התיאטרון. קצת תמוה".

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים, למשל?

"אני לא חושבת במונחים האלה. אף פעם לא חשבתי. לטוב או לרע. אני אוהבת מאוד את העבודה/המקצוע/האמנות שלי, ועם השנים אף הרבה יותר. אני גם שמחה יותר, חשה יותר חופש פנימי, פחות התייסרות שווא. למזלי, אני זוכה לגלם דמויות שכתובות נפלא, ושונות זו מזו".