בחסות המשטר: כך נראית תעשיית הזנות המפלצתית באיראן

כעת, כשהמלחמה עם איראן ניצבת בלב הכותרות, כולנו במתח לגלות את מסלולי הטילים, האיומים האסטרטגיים והסיכויים להפלת המשטר. המבט על טהראן עובר דרך כוונת צבאית, אך מתחת לרדאר של המזרח התיכון המדמם, מסתתר פצע חברתי עמוק ומדמם לא פחות: ממדי הזנות המפלצתיים באיראן. בעוד העולם עוקב אחר הגרעין, נשים ונערות רבות נלכדות במציאות בלתי אפשרית של ניצול, לאחר שהמשטר החריב לאורך שנים את המרקם הכלכלי החברתי במדינה, והותיר אותן מוחלשות, חשופות לסחר ולזנות ככלי הישרדות אחרון. 

>> הרהורים מהממ״ד: מה לעשות עם עוברים קפואים במדינה מוכת טילים?

חובה מוסרית

כחברה ישראלית, אנחנו נושאים איתנו פצע פתוח ומדמם מאז התגלו זוועות האלימות המינית השיטתית שביצע חמאס ברחבי העוטף ב-7 באוקטובר. לצד הזוועה, חווינו על בשרנו כיצד חלקים נרחבים מהעולם הפנו את גבם לעדויות הקשות ובחרו שלא לשמוע ולא להאמין. השתיקה ההיא, המקוממת והמכאיבה, לימדה אותנו שזעקתן של נשים המנוצלות ככלי מלחמה ודיכוי, עלולה להיבלע בקולות המלחמה. דווקא מתוך כאב הניסיון הזה, מוטלת עלינו המחויבות המוסרית להקשיב ולשמוע מעבר למסך השחור באיראן, על ממדי הזנות והסחר בחסות המשטר, ולהיות קול עבור אלו שקולן לא נשמע תחת מעטה הרעלה והפחד. 

מתוך ההכרה הזו במחיר האנושי הכבד שגובה המשטר האיראני, עלינו להבין שהמאבק של העם האיראני לחירות הוא בראש ובראשונה מאבק על הזכות לחיות בכבוד ובחופש, ללא אלימות מינית – האלימות העתיקה ביותר בעולם ששימשה תמיד משטרים דכאניים, על גבן של הנשים והנערות המוחלשות ביותר, שגופן נותר בידיהן כ"נכס" אחרון כדי לשרוד. 

מעגל כפול

אי אפשר להבין את היקף התופעה מבלי להביט בעיניים למציאות הכלכלית המעוותת שיצרו האייטלולות: 90% מההון הלאומי מרוכז בידי 10% בלבד מהאוכלוסייה, מקורבי השלטון. השחיתות הממסדית השמידה את המעמד הבינוני ודחקה מיליוני נשים אל מתחת לקו העוני. בעוד המשטר שומר על ערפל נתונים מכוון, חוקרים וארגוני זכויות אדם מחוץ למדינה חושפים את האמת: באיראן חיות כיום בין 300,000 ל-600,000 נשים במעגלי הזנות, כאשר בטהראן לבדה ההערכות מדברות על לפחות 50,000 נשים המנוצלות מדי יום.

באיראן חיות כיום בין 300,000 ל-600,000 נשים במעגלי הזנות, כאשר בטהראן לבדה ההערכות מדברות על לפחות 50,000 נשים המנוצלות מדי יום

 

עבור נשים אלו, הזנות היא אסטרטגיית הישרדות במציאות מוכת רעב. במדינה שבה שיעורי האבטלה בקרב נשים כפולים מאלו של גברים, ובהיעדר כל מערכת רווחה אמיתית, הדרך לרחוב קצרה מאי פעם. כרבע מחסרי הבית בטהרן הן נשים, שכמעט כולן נלכדות במעגל הכפול של התמכרות לסמים וזנות. 

השימוש הציני ביותר של המשטר נעשה בדת, המשמשת כלי להלבנת הזנות. מוסד הנישואים הזמניים ("סיגה"  Sigheh) מקודם על ידי אנשי הדת עצמם כחלופה "מוסרית" לזנות, אך בפועל מדובר במנגנון של זנות ממוסדת: גבר יכול לכרות חוזה נישואים עם אישה, לרוב עם נערה, למטרת קיום יחסי מין תמורת תשלום. החוזה יכול להימשך שעות בודדות או ימים, והוא מהווה מלכודת מוות חברתית עבור האישה. היא מאבדת את מעמדה כבתולה, "מטבע" קריטי לנישואים קבועים בעתיד, ונותרת ללא זכויות ירושה או תמיכה כלכלית. העדות החיה ביותר למערכת המעוותת הזו היא עשרות אלפי הילדים הבלתי חוקיים שנולדו מחוזי ה"סיגה". אבותיהם מסרבים להכיר בהם, והם נותרים שקופים וחסרי עתיד, עדות כואבת לניצול נשים ככלי צריכה, בחסות המשטר. 

לצד המנגנון הדתי, פועלת באיראן תעשיית תיירות לצרכי זנות משגשגת. סוכנויות נסיעות בטהראן משווקות בגלוי חבילות חופשה המשלבות לינה ואיש דת המאשר את אותם "נישואים זמניים" לצורך קיום יחסי מין תשלום. 

מגמה מזעזעת היא הירידה החדה לאורך השנים בגיל הכניסה למעגל הזנות והסחר. נערות צעירות, לעיתים מתחת לגיל 15, בורחות מבתים מוכי אלימות וגילוי עריות בחיפוש אחר הצלה. הנתונים מראים כי רבות מהן נופלות למלכודות של קבוצות עברייניות וסוחרי נשים תוך פחות מ-24 שעות מרגע שיצאו לרחוב. במקום למצוא חוף מבטחים, הן נמכרות לזנות ונסחרות כסחורה עוברת לסוחר בסמטאות העוני של טהראן. 

הכותבת מוריה רודל סילפן היא מנכ"לית המטה למאבק בסחר בנשים ובזנות ופעילה למען זכויות נשים ונגד אלימות מינית.