תני לגוף לעשות את שלו

"בעצב תלדי בנים" נענשה חווה כשסולקה מגן העדן, ומאז אנחנו בטוחות שהלידה היא אירוע כואב. נאמנים למסורת הכאב הזו, בכל תיאור של לידה ובעיקר בסצנות לידה קולנועיות, היולדת שוכבת מיוזעת על מיטת הלידה וזועקת בייסורים. על פי שיטת ההיפנובירת'ינג, לידה אינה אמורה לגרום כאב. נשים היולדות על פי השיטה עוצמות את עיניהן בשעת ציר ונושמות נשימות קצביות. הצוות הרפואי עומד מעבר לדלת, נכון להתערב רק כאשר עזרתו הכרחית. חדר הלידה שקט, ורק בסוף התהליך נשמע בכיו של העולל שיצא לאוויר העולם. מעורר קנאה? מתברר שכולנו יכולות.

הגוף יודע

אלונה (השם המלא שמור במערכת), אם לשתי בנות, חוותה לידה טראומתית כשילדה בפעם הראשונה. לקראת לידת בתה השנייה היא החליטה להשתתף בקורס הכנה ללידה בשיטת ההיפנובירת'ינג. "בגלל החוויה שעברתי בלידה הראשונה, לקראת הלידה השנייה רמת החרדה שלי היתה גבוהה מאוד", היא מספרת. "כבר כשהגעתי לשיעור הראשון בקורס חשתי שעברתי 'התגלות' ושאוכל לעבור את הלידה כפי שאני בוחרת.

"הסרטון הראשון שהוצג לנו היה של לידת פילה. אצל בעלי חיים הלידה היא אירוע שקט, והטיפול בוולד נעשה על ידי האם, שיודעת באופן אינסטינקטיבי כיצד לנהוג עם יציאתו. לידתו של פילפילון עברה בדממה. כשהוא יצא מרחם אמו הוא היה במצוקה ולא נשם. אמא פילה בעטה בו קלות ואז אחזה בחזקה את חדקו ומשכה אותו בכוח. כעבור מספר דקות של 'פעולות החיאה פיליות', הפילון החל לנשום. חשבתי לעצמי שאם אמא פילה יודעת לעשות פעולות החיאה מבלי לעבור קורס חובשות, התבונה האימהית תנחה גם אותי בעת הלידה ועלי להקשיב לה במקום להישאב לפחד".

"זהו המסר הראשון ליולדת על פי שיטת ההיפנובירת'ינג", מסבירה שרון פלד, מדריכת הכנה ללידה בשיטת ההיפנובירת'ינג ממרכז "פשוט ללדת": "סימכי על תבונת גופך, הגוף יודע ללדת ויכול לדאוג לשלומו של תינוקך, והתינוק מצידו גם הוא יודע מה עליו לעשות. אם תרשי לגופך לעבוד ביחד עם התינוק, מבלי לזרז את התהליך או להילחץ, הלידה תתקדם".

פאולה אג'י, דולה ומדריכה בשיטת ההיפנובירת'ינג, מוסיפה: "על פי השיטה, תפקידי כדולה הוא לא 'להציל' את היולדת, אלא להזכיר לה שהיא יודעת ללדת. אני מלווה אותה כדי להיות עבורה מקור של רוגע. הרבה פעמים נשים מתלבטות בשאלה היכן ללדת – בבית או בבית החולים. אך למעשה הלידה מתרחשת בתוך הגוף ורק הסיום של התהליך מתרחש מחוץ לגוף, ולכן פחות חשוב מקום הלידה ויותר חשוב לזכור שלא משנה היכן תלדי, מקור הכוח שלך הוא פנימי.

"הדרך לאפשר לגוף לעשות את מה שהוא יודע היא להיפרד מהפחד", ממשיכה אג'י. "כאשר אנחנו מפחדים, מתעוררת בגוף תגובה המכונה תגובת 'ברח או הילחם'. במצב כזה, דם זורם לגפיים, שהם האיברים שהגוף מצפה להפעיל. זה משאיר לשרירי הרחם אספקת דם פחותה, כך נגרם כאב ופעולת הציר אינה אפקטיבית. זה כמו שריר תפוס שגורם לכאב. האפידורל משחרר את הפחד מהכאב ומאפשר לגוף להרפות, אבל לעיתים גם עם אפידורל הלידה נתקעת כי לא תמיד הפחד הוא רק מהכאב. הפחד יכול להיות מהלא ידוע, מהאימהות, מתוצאות של לידות קודמות.

"כאשר האישה אינה חשה כאב אבל היא חווה פחד, זה עלול לגרום להיתקעות של הלידה, להארכת משכה, לשימוש במכשירים ולפעמים אפילו לניתוח קיסרי. הדרך לשחרר את הפחדים היא להעלות אותם למודעות ולנסות להתמודד איתם לפני הלידה או במהלכה. לאחר ההתמודדות עם הפחד, מיומנות חשובה שנדרשת במהלך הלידה היא היכולת להוריד מתח ולהרפות כדי לאפשר לשרירים לעשות את פעולתם ביעילות. כאשר לומדים להרפות, אפשר אפילו לוותר על שיכוך כאב תרופתי".

כוחו של השקט

"אחד הדברים המפתיעים בלידות בשיטת ההיפנובירת'ינג הוא שהיולדת שקטה מאוד", אומרת פלד. "כשמסתכלים עליה אפשר לראות שהיא מרוכזת מאוד ומכונסת בתוך עצמה. בלידות כאלה, הצוות הרפואי עומד בצד ומשתדל להתערב כמה שפחות. גם בעת יציאת התינוק, המיילדת נוגעת בו מעט ככל האפשר. מבחוץ זה נראה כמו לידה ללא מאמץ, אך למעשה היולדת עובדת קשה מאוד כדי להיות מרוכזת בתהליך. המשימה שלה היא להתמסר בשלמות ללידה ולכל מה שהיא מביאה איתה.

"החשיבה וקבלת ההחלטות שלנו נעשית בקליפת המוח", היא מסבירה. "התהליכים הגופניים יותר נשלטים על ידי גזע המוח. בזמן הלידה, כל הידע שאנו צריכות נמצא בגזע המוח, אבל כאשר מדברים אלינו ואנו צריכות לענות ולקבל החלטות – אנו פועלות מקליפת המוח החושבת, השכלית, ובכך לא מאפשרות לתהליכים האוטומטיים לנצח על הלידה. התמיכה שאנו זקוקות לה היא בעיקר שקט שיאפשר לנו להרפות. לכן בלידה כזו הצוות הרפואי ממעט בשאלות ומפנה אותן בדרך כלל למלוות הלידה, כדי לאפשר ליולדת להתכנס בתוך עצמה".

מתנת הלידה

"לאחר קורס ההכנה ללידה בשיטת ההיפנובירת'ינג בחרתי דולה המכירה את השיטה", מספרת אלונה. "אמנם במהלך הקורס ניסיתי להתמודד עם הטראומה שעוררה אצלי הלידה הראשונה, אבל המפגש עם הריחות והקולות של בית החולים החזיר אלי את הזיכרון הכואב ההוא, ושוב התקשיתי להאמין שהפעם יהיה אחרת. הפחד שב אלי, ואיתו גם הכאב. ביקשתי אפידורל לשיכוך הכאבים. הדולה שליוותה אותי עזרה לי להתמודד עם הפחד, להרפות בעזרת הטכניקות שלמדתי, והלידה התחילה להתקדם.

"בשלב הזה היא ייעצה לי לשכב לישון, כדי לא להפריע לגוף לעשות את מה שהוא יודע. אחרי שהרגשתי שכוחותיי חוזרים אלי ואני מוכנה לקראת המפגש עם בתי, התגבר גם כאב הצירים. אז הבנתי שהאפידורל עבד רק בצד אחד של גופי ולא שיכך כאבים בצד השני. הדולה הנחתה אותי לעבור את הכאב כאילו אני עוברת מפל גועש. בכל ציר נשמתי אל תוך הבטן כדי להגביר את זרימת הדם לאזור כמו שלמדתי בקורס. הנשימות האלה עזרו לי להרפות ולהירגע, וכך יכולתי לעבור את הכאב ביתר קלות כי לא הרגשתי חוסר אונים מולו, אלא הרגשתי שאני יכולה לנהל אותו ולהיעזר בו כדי לקדם את פעולת הלחיצה של התינוקת החוצה. מאותו רגע הכל התקדם במהירות ובתי הגיחה החוצה בתוך זמן קצר, כמעט ללא עזרה מצד המיילדת. אני נושאת איתי את זיכרון הלידה הזו כמקור של כוח, להבדיל מהטראומה שחוויתי בלידה הראשונה".