תנו לקופים לבדר אתכם

אפתח בווידוי: לא ראיתי את כל סרטי כוכב הקופים. אמנם אני חובב סרטי מדע בדיוני, אבל איכשהו במהלך השנים זה פשוט חמק ממני. לכן כשא' (השם המלא שמור במערכת) הציע לי לבוא איתו, הסכמתי בלי לחשוב פעמיים. א' גם הבטיח שאין צורך לראות את הסרטים האחרים בסדרה כדי להבין את הסרט הזה, והוא צדק.

הסרט מספר על מדען גנטיקה שמפתח וירוס שהוא בפוטנציאל התרופה למחלות נוירולוגיות, כמו אמנזיה, אבל הוא נאלץ להפסיק את הפיתוח לאחר ניסוי כושל. ברגע של רחמים הוא מאמץ לביתו את השימפנזה היחידה שלא הושמדה לאחר הפסקת הניסוי, ומשם והלאה הוא "לוקח את העבודה הביתה".

ובכן, אמשיך לגזר הדין כדי לא לספק ספויילרים: "כוכב הקופים: המרד" הוא סרט טוב, אבל נדרשת כאן הבהרה: כשאני אומר סרט טוב באוגוסט, אני מתכוון לסרט שבו המוח יכול להוריד טיפה הילוך ולעבור למצב"בדרו אותי".

אנימציה אמינה

כל מי שילך לסרט הזה ויחפש דיון מעמיק על הידרדרותה של הציביליזציה המערבית, מוזמן לעשות אחורה פנה לכיוון הסינמטק. הסרט כן מנצל את העובדה שהוא אינו הראשון בסדרה ולא נכנס עמוק מדי לסוגיית ההידרדרות, אלא מסתפק בכך שאנחנו יודעים שהיא קיימת.

המקום היחיד שמרגיש כמו החמצה הוא מערכות היחסים בחייו של המדען עם אביו שחולה במחלה (לא ברור בדיוק באיזו, כנראה סוג של שיטיון), ועם חברה שהוא מכיר דרך השימפנזה שהוא מציל, שכבר בסצנה השנייה שלהם יחד היא מופיעה אצלו בדירה עם חלוק בית וספל קפה ביד.

נדמה לי שזה המקום להודות שמעולם לא התרגשתי ככה משימפנזה מאוירת. האנימטורים בסרט מתעלים על עצמם סצנה אחרי סצנה, וגורמים לי לחשוב "מה אפשר לעשות יותר מרשים מזה?" גם בסצנות אינטימיות של אדם-קוף (ולא, זה לא מה שאתם חושבים!) וגם בסצנות האקשן, הטכניקה היא אמינה ומשכנעת לחלוטין.

כמו בגן חובה, גם כאן מגיע סמיילי לפטריק דויל שכתב פסקול סימפוני שלם בלי לגלוש לרגעים קיטשיים מדי מבלי לרדת מהילוך חמישי ליותר משתי שניות.

בקיצור, שווה לצאת לשעתיים מהאוהל, וליהנות מסרט שכולו "לט מי אנטרטיין יו".

כוכב הקופים: המרד, 103 דקות, ארה"ב, 2011