תמיד אישה

היום, 21 שנה אחרי שהסתיימו שנות השמונים, כבר אפשר להסתכל עליהן בחיבה. העשור ההוא היה אחד העשירים, אם כי המוזרים, בתולדות הזמר העברי.

ניצני העוצמה נשית

הרוק הישראלי רשם את צעדיו הראשונים בהפיכתו לז'אנר מצליח מסחרית (שלום חנוך עם "מחכים למשיח" והאלבום הראשון של משינה למשל), העוצמה הנשית זכתה לייצוג מקומי עם, בין היתר, אסתר שמיר, קורין אלאל ויהודית רביץ.

גם אמני הרוק המקומיים הבינו שניתן להשתמש בפלטפורמה המוסיקלית כדי לשטוח רעיונות פוליטיים וחברתיים שעד אז נשמרו רק לכיכרות או לשיחות הסלון (ע"ע הקליק ואהוד בנאי).

אבל – וזה אבל גדול – למרות התעוררות הגיטרה המקומית, ברדיו עדיין שלט המיינסטרים, או כפי שקראו לו אז – "שירי ארץ ישראל".

ירדנה ארזי: פופ נשי

אחת מהנהנות העיקריות מהשמרנות הזו היתה ירדנה ארז. ארזי, שבשנתיים האחרונות חווה קאמבק מרשים, בין היתר בזכות הקאבר ל"שהשמש תעבור עלי" של מרדכי בן דוד ואלבום האולפן האחרון שהפיק לה יהודה פוליקר, "בושם על עורי", ממקסמת את הפוטנציאל סביב המורשת שלה עם האוסף המשולש החדש "שהשמש תעבור עלי".

האזנה ל-66 השירים שכאן היא יותר מרק מסע נוסטלגי לעידן שלא יחזור. כמו בכל מוצר רטרוספקטיבי, גם במקרה דנן לא כל החומרים שורדים את מבחן הזמן, אבל אלו שכן – ויש כאן לא מעט כאלו – מעלים חיוך גדול.

ארזי לא רק היתה הכוכבת הגדולה של המוסיקה הישראלית (לעופרה חזה נתייחס בהזדמנות אחרת), היא למעשה שרטטה את גבולות המשחק בעת ההיא. וכדי לשמר את מעמדה היא נעזרה בטובי הכותבים, המלחינים והמפיקים שפעלו אז בארץ (אהוד מנור דרך יהורם טהרלב, רחל שפירא, נורית הירש, יאיר קלינגר, מתי כספי וירוסלב יעקובוביץ'), שידעו לקחת אותה למסע פופי חוצה סגנונות אבל כזה שדיבר לאוזן הישראלית.

ובהתאם לכך, ארזי הציגה שרשרת להיטי פופ קלילים לכל המשפחה, סיפקה הופעות ייצוגיות בקדמים ובאירויזיונים, לוהקה בקביעות לפסטיבלי הילדים והובילה קמפיין מתגמל לבנק גדול.

לארזי היו הרבה פנים, אבל בתוך המשחק הזה (ולמרות שהיא לא חתומה על אף טקסט) היא הקפידה לשלב גם אמירה אישית שלא פעם לוותה בהרמת גבה. "הביתה" היתה קריאה אמיצה ליציאה מלבנון, והאלבום "דמיון מזרחי", שהביא את הצבעים והטעמים של המוסיקה והתרבות הערבית, הפך ללהיט גדול למרות שיצא במהלך האינתיפאדה הראשונה.

"שהשמש תעבור עלי" על שלל להיטיו (ובהם: "אתה לי ארץ", הביתה", "אמור שלום", "ליל חניה", "לא נעצור", "מה נשמע", "מוסיקה נשארת", "שהשמש תעבור עלי", "בן אדם", "עגילי דאמר" ו"יש ונדמה"), הוא כמוסת זמן מוזיקלית שתעלה חיוך אצל כל מי שמתגעגע לימים בהם סווטשירט של טופר היו אביזר חובה בכל ארון.

ירדנה ארזי – השמש תעבור עלי (פונוקול)

אביגייל רוז: נעימה מבלי להיות דביקה

אם ארזי היא העבר של הפופ הנשי בישראל, אז אביגייל רוז מבקשת להיות בין הקולות שיעצבו את העתיד שלו. כשנתיים אחרי "אהבה יומיומית", אלבום הבכורה החביב שלה, היא חוזרת עם אלבום חדש ומתוק בשם "חצי נחמה", שניתן לראות בו המשך ישיר לאחיו הבכור.

יוני בלוך, המפיק המוסיקלי כאן, רקח 13 שירים שמשייטים על הקן שבין הנעים מאוד אך כזה שלא שוכח איזו חצי קריצה לבין בלדות מרירות-מתוקות שמתאימות ככפפה לשעות בין הערביים. המרבדים הרכים של בלוך הולמים את הקול המתיילד והמעט מוגבל של רוז, ומדגימים מדוע "חצי נחמה" הוא יותר מרק הייפ תל אביבי בעל תוחלת חיים קצרה.

רוז היא חלק מגל נשי עכשווי הכולל בין היתר את רונה קינן ושילה פרבר (שתרמה כאן את השיר "נ.ב"). המשותף להן הוא היצמדות לשירים המוגשים בשפה יומיומית. כאלה שלא מתיימרים לשנות את העולם, או להציע לו אלטרנטיבות.

במובן הזה "חצי נחמה" הוא לא רק שם קליט לאלבום, אלא הגדרה מדויקת של תחום המחייה ובנק המטרות של רוז וחברותיה: להנעים את הזמן מבלי לגלוש למחוזות דביקים ובנאליים, ולחזור הביתה בשלום. במצב הנוכחי של היצירה הישראלית, זוהי הצהרות כוונות מצומצמת, אך גם כזו שמהווה הרבה יותר מחצי נחמה.

עטיפת האלבום של אביגייל רוז – חצי נחמה (היי פידליטי)

פי ג'יי הארווי: מעירה את הממלכה

16 שנה אחרי "To Bring You My Love", האלבום שהפך את פולי ג'יין הארווי לפה הכי מעניין וחשוב ברוק הבריטי, היא חוזרת עם אחד מהאלבומים החזקים שלה בשנים האחרונות, ומי שכבר מסתמן כאחת הבחירות לתואר אלבום השנה, למרות שאנחנו רק בתחילת מרץ.

הארווי ידועה כאחת שאוהבת לחדש וללבוש מסכה אחרת בכל אלבום. פעם היא מבקשת למתג את עצמה כסמל מין חורץ לשון בעקבי סטילטו ושמלה בצבע דם; פעם היא מגישה אלבום בלדות; פעם זהו פרויקט אווירה חצי סהרורי; ופעם רוק רזה א-לה פטי סמית' של סוף הסבנטיז.

ב""Let England Shake, הארווי בחרה ברוק סמי אקוסטי המגובה בלא מעט כלי נשיפה, שנארז לכדי אלבום שבו הכל עובד נכון ופשוט יושב בול. זה מתחיל מהטקסטים – שתמיד היו מדויקים ורהוטים אצלה, ומסתיים בהפקה המוזיקלית המבריקה של מיק הארווי (איש הזרעים הרעים של ניק קייב), ג'ון פאריש ופלוד. שני האחרונים, אגב אחראים גם על הצליל המהפכני של ציון הדרך החשוב ההוא מ-1995.

הטקסטים הפוליטיים שכאן לא לוקחים שבויים, אך במקום קירות של גיטרות הם מלווים כאן בטרומבון וסקסופון (כשהארוי נושפת בו כמו למשל בשיר "The Last Living Rose"), שמחזקים את הנחת היסוד שאנגליה משוועת לצלצול השכמה. כי לפחות כמו שהיא מתגלה באלבום הזה, זוהי מדינה שקשה להגדיר כמקום שנחמד או כיף לחיות בו כרגע.

פי ג'יי הארווי – Let England Shake (הליקון/Island)

קרן אן: לא רק בבית הקפה

באתרים השונים ברשת, בסעיף האזרחות של קרן אן זיידל מצוין לא פעם שהיא הולנדית, אבל כל מי שעוקב אחריה יודע שהיא נולדה בקיסריה, שהיא דוברת עברית שוטפת ושהיא מגיעה לכאן להופעות על בסיס שנתי ואם כל זה עדיין לא מספיק – היא אפילו הופיעה בפני חיילים במלחמת לבנון השנייה. אם תרצו – התשובה הנשית והעכשווית למחווה של לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים.

אן, שהתחילה את הקריירה שלה בצרפת והקליטה בעיקר בצרפתית, חצתה בהמשך את הקווים ועברה לניו יורק ולשפה האנגלית. מסחרית מדובר במהלך נכון, שהרחיב את הקהל הפוטנציאלי שלה, אלא שחלק מתוצריו הלוואי שלו התבטאו לא פעם באיבוד חלק חשוב מהשיקיות הצרפתית שאפיינה את תקליטיה הראשונים שעוררו געגועים לג'ין בירקין הצעירה.

"101", כמו כל מוצר אחר שאן חתומה עליו, הוא אלבום נעים לאוזן. אן אמנם הפכה לשם נרדף למוזיקת חורף לבתי קפה ובוטיקי נישה, אבל במבחן התוצאה אלבומיה תמיד סיפקו מעין אווירה מנחמת של שישי אחר הצהריים שהולכת נפלא עם אספרסו ארוך ופחממה מנחמת.
את האחידות הזו – ויש שיטענו שמדובר ברדידות – היא מנסה לשבור מדי פעם באלבום הנוכחי, כמו למשל בסינגל הראשון ששוחרר "My Name Is Trouble" הקצבי או בשיר הנושא החותם "101". עלי זה עובד יופי.

קרן אן – 101 (הליקון/Blue Note)

אמיר שוורץ הוא העורך הראשי של מגזיני מוטו תקשורת בע"מ