תמיד אותו חלום

הירשמו לניוזלטרים של ifeel, וכל הכתבות הכי חמות בדרך אליכם

מאיר הוא ילד טוב מחצור הגלילית, שאוהב, מאוד אוהב, את אמו (מיה דגן פשוט מעולה, זה לא הגיוני), שכמו שכבר ראינו אותה בעבר, מנסה לברוח מהמציאות באמצעות השירה, וכך ניקיון הבית הופך להיות נסבל יותר. ואם כבר שירים, אז שיהיו שירים של צביקה פיק.

בכל מקרה, אבא של מאיר (וילוז'ני המצוין, וזה כבר לא מפתיע) הוא הריאליסט של המשפחה. בעוד מאיר ואמו שרים כאילו חזרו עכשיו משדרות ברודווי, האב מחייך.

לכבוד חגיגות יום הולדתו העשירי של מאיר הוזמנו הרבה דודים ודודות. מאיר מופיע בפניהם עם השיר "מרי לו", בליווי נגינת פסנתר של אמו, שמתחילה לחשוב שאולי מגורים בחצור הגלילית, הורות ועקרות בית לא עולים בקנה אחד עם שאיפותיה. באמצע מסיבת יום ההולדת היא מחליטה להסתלק, כשהיא משאירה את כל הנוכחים נעולים בבית. כאן מתחילה העלילה ומאיר מתחיל לחלום ולחפש את אמא. מישהו אמר מרקו?

אליבא דה שירי ארצי, שכתבה את התסריט, אם ילד גדל על שיריו של צביקה פיק, הווה אומר שנטייתו המגדרית מכוונת אל בני מינו. כך זה נראה בכל אופן, כי מאיר (עידו רוזנברג, שחקן תיאטרון שזה הפיצ'ר הטלוויזיוני הראשון שלו) אוהב בנים, דבר לא ממש שגרתי בחצור הגלילית בימים ההם.



התנפצות החלום

הילד החולמני ממשיך לפנטז ולתהות מה אמו עושה עכשיו. אולי היא שרה עם צביקה פיק, אולי היא זמרת בפריז. נחמתו של מאיר מופיעה בדמותה של שולי (דנה פרידר שמפתיעה לטובה, לא הגיוני II, ממש ליהוק מושלם). שולי היא חברתו הטובה ביותר של ההומו, וכאשר הבנים צוחקים עליו בשל היותו מעט נשי ונטול אם, היא תמיד מגינה עליו. במקביל, מאיר ושולי עובדים יחד על השיר שיעלו יחד בטקס הסיום.

הידידות האמיצה מקבלת תפנית, כאשר לתיכון בו לומדים השניים מצטרף גבריאל (אלון לוי), נער חדש ויפה עיניים, מלך השכבה ושחקן כדורסל מצטיין. גם מאיר וגם שולי מתאהבים בגבריאל, שבוחר בשולי, כמובן.

יחסיהם של מאיר ושולי עולים על שרטון, וגבריאל, בהיותו גב-גבר, מקניט את מאיר. וכאילו זה לא מספיק, הוא ושולי מתכננים קטע משלהם לטקס הסיום, ומנפצים את חלומו של מאיר לרסיסים.

בטקס הסיום מחליט מאיר לנקום ומעלה מופע דראג מוזר (לא בגלל שהוא דראג, אלא בגלל שהוא קצת גותי ואפל), למורת רוחו של אביו, שלא רוצה להגיע לטקס בטענה שלועגים לו בגלל שאשתו עזבה אותו, ולא רוצה שילעגו עליו כי הבן שלו "כזה".

אפילו השירים לא מעצבנים

בקטע הדראג מקרין מאיר סרטון פוטומונטאז', בו הדביק תמונות של גבריאל בפוזיציות שונות עם גברברים חסונים, ומצליח לעצבן את כל קבוצת הכדורסל. התוצאה: מאיר תלוי הפוך על הבמה.

במהלך הצפייה בפרקי המיני-סדרה הזו יצא לי להרים גבה או שתיים. בעיקר לנוכח העובדה שאני ממש מצליח לצפות בסדרה, למרות שכל 4 דקות מושמע שיר של צביקה פיק, זמר שהרפרטואר העשיר שלו רחוק שנות אור מהעדפותיי המוזיקליות. שירי ארצי ואיתן פוקס הצליחו בכישרון רב לשבץ את השירים באופן כזה שהם לא נראים מאולצים, ואפילו יוצקים הקשרים שמקדמים את העלילה.

בשנת 1996, הבמאי בז לרמן יצר את הגרסה שלו לרומיאו ויוליה. בגרסה הזו אומרים את המילה "חרבות", אבל למעשה שולפים רובים. כלומר, הוא השאיר את הטקסטים ללא שכתוב, אבל ביצע התאמה לזמננו, שהרי לא הגיוני שיתרחש דו קרב חרבות בין כנופיות.

באותה הצורה מטפל איתן פוקס בשיריו של פיק, רובם משנות השבעים, וכך גם בסטיילינג, בבגדים ובעיצוב הסטים, שכולם כל-כך תואמים לשנות ה-70, רק עם התאמה לזמננו: לכל הנערים והנערות בתיכון יש סלולר דור שלישי וכשאמו של מאיר עוזבת, הוא מדפיס מודעות עם תצלום שלה במחשב חדיש. הדיסוננס הזה מעניק לעלילה רבדים נוספים.

איתן פוקס ושירי ארצי יצרו מיני סידרה שמלוהקת למשעי, כתובה מצוין ובגדול – נראית מיליון דולר.

הוט 3, ימי א' ב-22:00 וב-HOT VOD

הכתבות הכי מעניינות שירתקו אתכם אל מסך המחשב עכשיו ב-Twitter